האיום בלכתו ללא עת של הגלוב, הוביל אותי למחשבות נוגות על ז'אנרים שכמעט ונעלמו בשל רשלנותו המתמשכת והפושעת של היו"ר. למשל, מזמן לא קראנו כאן טקסט מסוג זה:
כך תיאר המורה הרוחני סוואמי מוקטננדה, שהוסמך של ידי המורה הענק סוואמי ניטיננדה להעביר שאקטי פאט לאחרים, מתאר את שבחי הקונדליני: "רק ברגע שהקונדליני מתעוררת, אנחנו יכולים להתעורר לטבע האלוהי שלנו, לגדולתנו. כל עוד הקונדליני הפנימית רדומה, אין זה משנה כמה סיגופים אנחנו עושים או כמה יוגה אנו מתרגלים, לעולם לא נוכל לממש את הידע של העצמי. התעוררות הקונדליני הפנימית היא התחלתו האמיתית של המסע הרוחני".
אני יודע שאתם חושבים שאני המצאתי את זה, כי רק מוח מעוות כמו שלי יכול לדבר במשפט אחד על סוואמי מוקטננדה יחד עם סוואמי נינטנדו שמטרתם המשותפת היא להעיר את הקונדליני הפנימית. אבל לא. זה לא אני. זו דוגמה לטקסט חביב בערוץ הניו-אייג' הכי היפסטר (איזו מילה מזויפת) שקיים באינטרנט הישראלי! יו-הו!
תודו שהתגעגעתם. נו? תודו.
ואם כבר געגועים, מזמן, אבל ממש מזמן לא היה פה קליפ יפני כמו שצריך. הנה פרסומת מצוינת בכיכובו של שחקן קוריאני עבור מוצר יפני שהורג ג'וקים סינים.
אם אחרי הריקוד הזה אתם לא רצים לקנות את מחסל הג'וקים, כנראה ששום דבר לא ישכנע אתכם לרכוש אותו. אני הזמנתי עשרים. הוקימי מוני!
היפנים האלו, לא ברצינות. באמת! נו באמת ברצינות. אני לא צוחק! זה אמיתי! לא מאמינים? איזה אינטרס יש לי לעבוד עליכם? הגיע הזמן שתתחילו לתת בי אמון. הם ממש לא שפויים. זו לא בדיחה. מתחיל להרגיז העניין
(אחחח, אני צריך לעשות את זה לעתים קרובות יותר)
כתיבת תגובה