לפני כמעט שלוש שנים כתבתי את הטקסט הזה, ואני מציע לכם לקרוא אותו לפני שאתם ניגשים לטקסט הנוכחי, שבו הצבעתי על האופן שבו המדינה מתנהלת מול אזרחיה: באמצעות הפחדה. אני טוען, וממשיך לטעון, שזו טקטיקה שלטונית מודעת, נרחבת ומושרשת. המערכת השלטונית ממציאה איומים או מנפחת איומים קיימים כדרך להחדיר פחד קיומי בחיי האזרחים שכן אזרח פוחד הוא אזרח לא חושב – הוא עסוק בהישרדות. אזרח פוחד עומד 40 דקות בתור כדי לקבל קפה בחמישה שקלים. העניין הוא שמהרגע שאתה, כאדם בוגר, מבין שמפחידים אותך כשיטה, אתה יכול להתחיל ולהתנגד לה וזו כמובן בעיה ששלטון מבוסס-הפחדות צריך להתמודד איתה. הטקסט שלפניכם מציג את הפתרון.
בשבוע שעבר הבת האמצעית שלי, נגה, עוד לא בת עשר, שאלה אותי אם אנחנו מוכנים.
"מוכנים למה, מתוקה שלי", שאלתי.
"למלחמה".
"מה?"
"למלחמה. חדר העבודה שלך בבית הוא הממ"ד אבל אנחנו צריכים להכניס לשם מזרונים".
"נוגי שלי", אמרתי לה "מה פתאום מלחמה? אין שום מלחמה. אל תדאגי".
"אבל אנחנו צריכים להכניס לממ"ד אוכל, ושתייה וקופסאות שימורים ומסמכים".
הסתכלתי על הבת שלי והיא היתה מלאת אימה. לא הצלחתי להבין למה. האמת היא שאפילו כעסתי עליה. "מי מכניס לה את הג'וקים האלו לראש?" שאלתי את עצמי. "דווקא עכשיו כאשר האיום הסורי הוסר מהפרק, דווקא עכשיו כשאנחנו מקפידים שלא לצפות בשידורי החדשות בטלוויזיה כשהיא נמצאת בסביבה, מה קרה עכשיו?"
הנה מה שקרה עכשיו.
מדינת ישראל, באמצעות משרד הביטחון, באמצעות צבא הגנה לישראל, באמצעות פיקוד העורף בשיתוף מלא עם משרד החינוך, שולחים לתוך בתי הספר, לתוך הכיתה של הבת שלי, חיילת מפיקוד העורף, שמבקשת מהתלמידים לשלוף חוברת שנרכשה מבעוד מועד ששמה "אני ת(ל)מיד מוכן" שמחזיקה 100 עמודים. במשך שבוע שלם, שעתיים מדי יום, כל יום, חיילת בת 18 מסבירה לילדים בני 9 שעוד מעט, למעשה ממש בכל רגע, פורצת מלחמה ולכן הבת שלי צריכה להיות מוכנה ושזו אחריותה לדאוג שההורים שלה יהיו מוכנים. אחריותה. של נגה.
בשלב מסוים נגה פנתה למורה שלה ואמרה לה, ביוזמתה, מבלי שאנחנו אפילו היינו מודעים לכך, שהשיעורים האלו מלחיצים אותה ולכן בימים האחרונים נגה ישבה מחוץ לכיתה במשך שעתיים וחיכתה שהשיעורים יגמרו.
בשיעורים אני כמובן לא השתתפתי, אבל הנה כמה קטעים מהחוברת שמדגימים את השיטה: איך קודם מאלפים את הילדים שלנו, כמו עכברים במעבדה, ואז מפחידים אותם עד עמקי נשמתם (על כל התמונות ניתן ללחוץ כדי להגדילן).
בעמודים 10-11 מסבירים לתלמידים מדוע חשוב שהם יהיו מוכנים למצבי חירום. החוברת מציגה שלוש דוגמאות של ילדים בכיתה ה' שהצילו אנשים במצבי חירום – אחד מהם הוא צונאמי, בעיה שכידוע מאיימת על ישראל יום יום.
לאחר שהילדים קוראים על המקרים האלו הם מתבקשים לענות על שלוש שאלות:
א. מה סייע לילד/ה המוזכר/ת בכתבה להתמודד בהצלחה עם מצבי החירום? (התשובה של נגה: עם כך שהיא הקשיבה להוראות שהסבירו לה)
ב. האם לדעתכם הייתם יכולים להתמודד באופן דומה? (התשובה של נגה: לא)
ג. מה היה עוזר לכם לפעול בצורה שבה פעלה הדמות? (התשובה של נגה: שהייתי מקשיבה בשיעורי חירום).
כאן הלב שלי פשוט נשבר.
עמוד 16: החוברת מסבירה את ההבדלים בין שני סוגים של איומים ביטחוניים: טרור ומלחמה. מלחמה, מסבירה החוברת, היא סכסוך אלים בין מדינות יריבות שמעורבים בו צבאות. טרור הוא "שימוש אלים באמצעים נגד אזרחים בודדים (או קבוצת אנשים) או נגד רכוש, הנמצאים בדרך כלל בפנים הארץ, בעורף" בעמוד 17 יש לילדים עבודת בית: "ראיינו את אחד מההורים או קרוב משפחה אחר. בקשו שיספר לכם על אירוע חירום שהוא זוכר במיוחד. בקשו ממנו להתייחס למקום האירוע ולמה שקרה בו, כיצד הוא הרגיש במהלכו ומה היא תוצאותיו".
כלומר כבר בתחילת השבוע הילדים נשלחים להורים שלהם כדי שאלו יספרו להם סיפור מפחיד. מצוידים בסיפור מפחיד על אירוע חירום שהם שמעו מההורים, חוזרים הילדים לבית הספר; כעת הם יאמינו לכל מה שהם ישמעו מחיילת במדים שנכנסת אליהם לכיתה ומסבירה להם שאוטוטו פורצת מלחמה.
עמ' 21: הסבר על ההבדלים בין קטיושה, קסאם וגראד, כולל תמונות. מהו "גל הדף", מהם "רסיסים". עמ' 22 – כללי התנהגות בעת השמע הרקטה. בעוד שאזורים נרחבים במדינה חשופים דרך קבע למתקפת טילים ואפשר להבין מדוע המערכת מעוניינת שהתלמידים יהיו מודעים לאפשרות הזו (שעבור חלק מהתלמידים היא שגרת חיים – ומשום כך ממילא שום דבר שהם לומדים בשיעור לא חדש להם), ההסברים שמופיעים בעמוד 22 על "כללי התנהגות בעת השמע רקטה" מסיימים רק את החלק הראשון של החוברת. הנה ההמשך. תחזיקו חזק.
זה מה שקוראים ילדים בכיתה ה' בישראל ממש עם תחילת השנה: על מחבל בטיילת בתל-אביב ועל פיגועי התאבדות באוטובוסים בשנת 2001, שנתיים לפני שהם נולדו.
נו טוב, מחבלים מתאבדים, חפצים חשודים – לא נורא. גם אותנו חינכו שבחפץ חשוד אסור לגעת (וגם לא להתקרב). נמשיך הלאה.
כשהייתי בקורס קצינים ביקשו להדגים בפנינו את יעילות מסיכת האב"כ ואת האימה שבהתקפה כימית. הוכנסנו, חבורה של צוערים, לתוך חדר קטן ואטום שבתוכו פוצץ חמש דקות קודם לכן רימון גז מדמיע. כולנו ישבנו עם המסכות מבלי להרגיש דבר. כאשר הורדנו את המסיכות הרגשנו בפעם הראשונה מה זה מתקפה כימית מרוכזת, שחודרת ישירות לתוך הריאות שלך. ברחנו משם אחד אחד, מקיאים את נשמתנו. אני לא מבין למה לא עושים את הניסוי הזה על ילדים בכיתה ה': מכניסים אותם לחדר של המנהלת, סוגרים את הדלת וזורקים בפנים גז מדמיע. היש שיעור טוב מזה? אחרי הכל הם כבר יודעים את כל מה שצריך לדעת על חל"ך עצבים, ובעמוד הבא מסבירים להם הכל על חל"ך כוויה.
עמ' 38, הילדים מתבקשים לקרוא את סיפורו של יניב. הנה חלקים מהסיפור:
"שלום, אני יניב ואני לומד בכיתה ה', מה שלומכם? אני רוצה לספר לכם סיפור אמיתי שקרה לי, תקשיבו היטב… ביום שני, אחרי סיום הלימודים, באו אליי ענבל ואלעד, שני החברים הכי טובים שלי, שלושתנו גרים באותו בניין ואפילו באותה הקומה. חזרנו מבית הספר, אכלנו שניצל וצ'יפס עם הרבה קטשופ וראינו טלוויזיה. פתאום, באמצעות התוכנית שאנחנו הכי אוהבים, נשמע אזעקה ועל המרקע בטלוויזיה הופיע קריין ואמר בקול רציני וקצת מודאג: "מצב חירום! על כל התושבים להיכנס מיד אל המרחב המוגן שהוכן מראש".
הסיפור נמשך עוד ועוד ולאחר מכן הילדים מתבקשים לגלוש לאתר פיקוד העורף ולכתוב בחוברת איזה ציוד צריך להיות במרחב המוגן: מסיכות מגן, עזרה ראשונה, משחקים שימנעו שמום, בקבוקי מים סגורים, קופסאות שימורים, אמצעי תקשורת, מסמכים חשובים (אף פעם אי אפשר לדעת מתי הנאצים ידפקו בדלת וידרשו לדעת אם אתה יהודי או לא), שירותים, פנס. באמת מעניין למה נגה שאלה אותי איפה אני מניח את קופסאות השימורים בחדר שלי. עכשיו אני רק צריך לבנות בית שימוש בממ"ד.
עמ' 43: משפחת ישראלי מתכוננת לשריפה. התלמידים מתבקשים למפות את הסיכונים שבאזורם: למשל רעידת אדמה (שכידוע מתרחשת בנתניה או ביבנה אבל לא בהרצליה או ברחובות ומכאן החשיבות של המיפוי האזורי). רעידת האדמה תעשה מיד קמבק מפואר.
עמוד 52: הכרת המסכה האישית
הלאה. רעידת אדמה. הבטחתי שהיא תחזור. תמונות של בתים הרוסים לאחר רעידת אדמה, הסבר איך רעידת אדמה מתרחשת (אני למדתי את זה בשיעורי גיאוגרפיה).
עמוד 62: "האם זה עלול לקרות גם אצלנו?" שואלת כותרת גדולה בחוברת. והתשובה: "מומחים לחקר רעידות אדמה מתריעים, כי בשנים הקרובות צפויה להתרחש רעידת אדמה חזקה בישראל!" (סימן הקריאה במקור). אז מה עושים?
עמודים 70-71 מסבירים לתלמידים בתמונות כיצד הם, הילדים בני התשע, צריכים לדאוג לכך שההורים שלהם יכינו את המשפחה במהלך החודש הקרוב.
האם גם אתם נעלתם את הגלגלים של הרהיטים?
עמ' 72: הסבר על צונאמי והתנזלות קרקע, "תופעה גיאולוגית בה קרקע לא מלוכדת הרוויה במים מתנהלת כנוזל צמיג".
בשלב הזה הרמתי ידיים (יש עוד 25 עמודים לחוברת). מלמדים את הבת שלי כיצד להתמודד עם מצבי התנזלות קרקע.
נגה סיפרה שהחיילת היתה מאוד נחמדה אבל היא כל הזמן הדגישה שבכל רגע יכול ליפול על הילדים טיל כימי. האם אתם מבינים מה אנחנו מעוללים לילדים שלנו? האם אתם קולטים איך מערכת החינוך רומסת, פשוט דורכת, על נפשם? האם יש מישהו שבכלל מסוגל להעריך את הנזק הקצר-טווח והארוך-טווח של התכנים האלו על נפשם של הילדים? האם אנחנו חיים במדינה שירדה לחלוטין מהפסים?
התשובה שלי חיובית. מדינת ישראל מנוהלת על ידי חבורה של פסיכופטים מטורפים, אנשים שסבורים שילדים בני 9-10 שייכים לקבוצת הגיל המתאימה לספר להם על חל"ך עצבים וחל"ך כוויה, קבוצת הגיל שראוי במשך שבוע שלם, שעתיים בכל יום, לספר לה על מתקפת טילים, מחבלים מתאבדים, אוטובוסים מתפוצצים, כוויות בדרכי הנשימה, בניינים מתמוטטים, שריפות ומעשי טרור.
ידעו ההורים של ילדים קטנים שזה מה שמצפה לילדיהם כאשר הם יגיעו לכיתה ה'. ידעו ההורים של ילדי כיתה ה' שאם הילדים שלהם מתקשים להירדם בלילה או מתעוררים באמצע הלילה מסיוטי לילה, אם הילדים שלהם, אלו שבדרך כלל רוקדים מול הטלוויזיה ומתרוצצים ללא הפסקה מתחילים להסתגר בתוך עצמם, שזו אשמתה המלאה, היחידה והמוחלטת של מערכת חינוך הזויה ומטורפת, שמתנהגת כאילו השתלטה עליה קבוצה קיצונית של אנשי צבא ואנשי חינוך מופרעים בנפשם, חולי רוח ממש.
אחרי זה שר האוצר של מדינת ישראל, ראש המפלגה של שר החינוך של מדינת ישראל, יסביר שהוא כועס על אנשים צעירים שלוקחים את ילדיהם ומסתלקים מכאן לכל הרוחות.
עדכון: סיכום אירוע, שבוע אחרי.
כתיבת תגובה