יש משהו במרקס שעושה לי את זה. כתבתי על זה בעבר בפוסט שזכה ללא מעט תגובות ואני נדרש לסוגיה הזו פעם נוספת מכיוון שבשבועיים האחרונים חבטתי את ראשי שוב ושוב בטקסטים של מרקס בניסיון להבין, באמת להבין – כדי שאחר כך גם אוכל להסביר – מה הוא באמת חשב על טכנולוגיה (אותה הוא מעולם לא כינה בשם "טכנולוגיה") ולמה, הו למה, הוא כותב עליה לעתים בכזה תיעוב.
מרקס היה בן שביעי מתוך תשעה אחים ואביו היה חלק משושלת רבנים שהחליט להתנצר כדי שיוכל לשמש כעורך דין בחבל הריין שבגרמניה בראשית המאה ה-19. חלק גדול מחייו הבוגרים בילה מרקס דווקא בלונדון שם נחשף לעוצמתה האדירה של המהפכה התעשייתית. צמד המילים "המהפכה התעשייתית" נתפס בעינינו כשום קוד לתקופה שבה העולם סוף סוף נכנס לשלב המודרני, השלב ממנו אנחנו נהנים עד היום, אבל מתיאוריו של מרקס מבינים מיד שזו היתה אחת התקופות החשוכות בהיסטוריה של יחסי העבודה. הניתוח המופלא שלו, והכל כך מדויק בעיניי, את הדרך שבה בעלי ההון מתעשרים תוך רמיסה שיטתית של העובדים שלהם, הוא בעיניי לא רק טקסט תיאורטי כלכלי-אקדמי מבריק אלא גם יצירה ספרותית מרתקת, גם אם לעתים ארוכה ופתלתלה מדי.
[בהערת אגב אומר שאולי בגלל שאני קורא כל כך הרבה מרקס בזמן האחרון הדבר זלג גם לתוך הטור האחרון שלי בעין השביעית. אולי]
אני שמח שנאלצתי להתמודד עם מרקס גם אם לא פעם כעסתי על סגנונו. אחרי שקוראים אותו ומבינים אותו, מבינים טוב יותר את הצדדים הפוליטיים של הטכנולוגיה, את הצדדים האפלים שלה.
מרקס היה ונותר אחד מהוגי הדעות החשובים בהיסטוריה אך נסו למצוא עותק מתורגם לעברית של "הקפיטל", אולי היצירה הגדולה והחשובה ביותר שלו, ותתקשו עד מאוד (אני לא הצלחתי). הספר תורגם לעברית לפני עשרות שנים ומאז, כך הבנתי, לא נמצאה אף הוצאת ספרים שהחליטה להדפיסו מחדש – שלא לדבר על לתרגמו מחדש. כך יוצא שעל כל דף ספרים בכל חנויות הספרים ניתן למצוא את הספר "הסימפסונים ופילוסופיה" אך לא את "הקפיטל" של קרל מרקס.
ואולי הדוגמה הזו בדיוק ממחישה בצורה הכי טובה שחלקים גדולים מהביקורת החברתית-פוליטית של מרקס רלוונטיים היום לא פחות משהיו לפני 150 שנה.
כתיבת תגובה