כרוכבת אופניים אורבנית, זנחתי תוך זמן קצר את רעיון הרכיבה על מדרכה. הדבר בלתי אפשרי משתי סיבות עיקריות. ראשית, כיוון של"שבילי אופניים" בעיר הגדולה יש נטייה לא נעימה להיות מפוזרים ספוראדית לחלוטין ברחבי העיר ולהסתיים באופן מפתיע להחריד. פתאום אתה מוצא שאין יותר. עד כאן. העירייה לא יכולה לספק לך, רוכב יקר, גם התחלה וגם סוף ובטח שלא רציפות סיבובית כל שהיא. יש גבול לדרישות. הסיבה הנוספת היא, שלהם המופקדים על מלאכת ריקון פחי הזבל אין אפשרות- פיזיולוגית, שלא לומר אידיאולוגית- להשיב את הפחים למקומם. וכך אתה מוצא שכל נסיעה תמימה לסופר, לעבודה או סתם למאהבת הצעירה ונטולת העכבות, הופכת לאתגר רצוף מכשולים שאינו הולם את עצביך הרופפים ממילא ואת לבך שזור-המעקפים (טוב, גם המאהבת הצעירה לא, אבל כמה אפשר להתפשר, למען השם?!)
ולמרות כל אלו ישנם ימים ספציפיים בשבוע ושעות מדויקות שבהן נסיעה על הכביש שקולה להתאבדות. מדובר בעיקר בימי חמישי ושישי בין השעות עשר בלילה לחמש בבוקר. ובעיקר ברחובות דרך-בגין, המסגר, אלנבי, בן-יהודה ושאר חלקות אושר שטופות אלכוהול. בחישוב שעשיתי, ביני ובין עצמי לפני שיצאתי מהבית: התאבדות vs התמוטטות עצבים- התאבדות זכתה ברוב מכריע, ובעניין זה אניח, ברשותכם, לקלישאות המתבקשות.
וכך מצאתי את עצמי ביום חמישי האחרון, בשעה שרק חלבנים מודעים לקיומה, שרועה על מה שנותר מאופניי בתנוחה בלתי אפשרית ולא מחמיאה בעליל. נהג הפיאסטה שפגע בי התנצל מעומק לבו הרחום באלו המילים: 'בונה מאיפה באה לי הזותי פתאום'. הוא היה שיכור, טיפש בצורה יוצאת דופן ומיהר לאבד את עשתונותיו ולגרום למהומת אלוהים שהביאה לשם את כל בעלי הפיצוציות, מנהלי המכונים, מחוסרי הבית, סטלנים ושאר עופות לילה במטרה "לעזור". ובעוד אלו לא יודעים את נפשם, קשרתי את הצינורות שהיו פעם אופניי הנחמדות לעמוד קרוב, פילסתי את דרכי בצליעה לא חיננית משם והלאה ואל חיקה החמים של מונית והביתה. מהסיפור הכואב הזה הגעתי לכמה מסקנות מרחיקות לכת:
1. לאופניים יש נטייה להתפרק תמיד לשלושה חלקים שווים.
2. לנהגי פיאסטה יש נטייה קלה לאובר-דרמה שבין היתר דוחפת אותם לשימוש בכמויות אסטרונומיות של ג'ל לשיער.
3. למנהלי מכונים יש נטייה קשה ל-תאמיני-לי-מותק, המלווה בחיוך עכור שיניים שהם מפזרים לכל עבר בחביבות ראויה להערכה.
4.למכות יבשות יש נטייה להתפתח לצרות גדולות אם משתדלים להתעלם מהן.
5. לפלטפוס יש נטייה לגזול את תשומת לבם של אורתופדים מהעניין לשמו התכנסתם.
6. למרות הכל, קוואזי-התאבדות לוקחת התמוטטות עצבים. כל יום. ללא כל נטיות.
כתיבת תגובה