מי שלא היה מרקסיסט בגיל 18 הוא חסר לב, מי שנשאר מרקסיסט אחרי גיל 30 הוא מטומטם.
(מקור: אנונימי)
כסטודנט בפקולטה למדעי החברה, נתקלתי לראשונה במרקס, כמו מיליוני סטודנטים ברחבי העולם, בשנה הראשונה ללימודי התואר הראשון שלי. צריך באמת להיות חסר לב כדי לא להתאהב במרקסיזם. כמובן שמיד עולה דוגמת ברית המועצות וכל החכמים בגרוש מסבירים ש"הנה ניסו את זה, וזה לא עבד" מבלי שהם מבינים שהקשר בין מרקסיזם אמיתי לברית המועצות לשעבר הוא כמו הקשר בין משה קצב למרכז לנפגעות אונס. המרקסיזם היתה ונותרה תיאוריה חברתית-פוליטית מרתקת שמעולם לא יושמה בקנה מידה של מדינה.
דרך הבלוג של Diamond Dog הגעתי לקליפ בו שר קורט קוביין מנרוונה, זמן קצר לפני שהתאבד. Diamond Dog טוענת שלא משנה כמה אנשים ינסו, אף אחד לא יצרח כמו קוביין כאשר הוא זועק: I'll Shiver. ראיתי את הקליפ. היא צודקת.
יש משהו מושך באמנים כנים. ובכלל כנות היא תכונה סקסית בעיני. אני מתאהב בקלות באנשים, ביצירות ובטקסטים שהכנות נשפכת מהם. כאלו הם בדרך כלל טקסטים מרקסיסטים ולכן קשה לי שלא להתאהב בהם. בשנים האחרונות אני קורא הרבה מאוד טקסטים, ותמיד אני מוצא שזה בלתי אפשרי מבחינתי להישאר אדיש לכתיבה המרקסיסטית שהיא נמרצת, בעלת תנופה, שכנוע עצמי (לעתים עודף שכנוע עצמי) ובעיקר כנה. לכן, כאשר לנגדון וינר מסביר את מרקס בא לי לחבק אותו.
כשתמר שאלה אותי מה אני רוצה ליומולדת, ביקשתי את התרגום העברי של "האדם החד-ממדי" של הרברט מרקוזה. התרגום ישן ומחייב רענון אך גם הוא לא מצליח לפגום במרקוזה שמסביר בתסכול כיצד מבנים לשוניים כמו "אבי פצצת המימן" או "הפצצה נקייה" או "נשורת בלתי מזיקה", מבנים שהם דבר והיפוכו, השתלטו על השפה והפכו למכשירים לדיכוי המחשבה או לניסיונות לפעול נגד הקונצנזוס שבולע את הכל.
אז אתה סוגר את הספר ונאנח וקורא כאן, וכאן, וכאן ובכל מקום, שאפשר להירגע כי לבני, שאמרה שעל אולמרט להתפטר, ואולמרט, שאמר על לבני שהיא כלבה, הודיעו שהם ימשיכו לעבוד ביחד בהרמוניה. כן, זה אותו דבר והיפוכו של מרקוזה, אותו שקר שנועד לדכא כל ניסיון להציג חלופה, אותו בלוף שהמרקסיסטים כאלו אלופים בלחשוף אותו.
מרקוזה מת ביולי 1979 אבל בימים שכאלו, אני מצטער שהוא לא חי כי הייתי טס אליו, דופק לו על הדלת ומחבק אותו.
כתיבת תגובה