מה המשותף לערבים וניצולי שואה? על שתי הקבוצות האלו המדינה מחרבנת.
בדרכי חזרה מפה לשם, שמעתי את מהדורת החדשות של ערוץ 1 ברדיו. האזנתי לכתבה בה סופר על ניצולי שואה (ש-40 מהם מתים מדי יום ולא בשיבה טובה) שמפגינים בירושלים יחד עם סטודנטים. 80,000 מניצולי השואה שעדיין נמצאים בינינו חיים בחרפת רעב ועוני, כאן במדינה שקמה על חורבות העם היהודי, שקלטה את ניצולי השואה ושנשבעה להגן עליהם.
לאחר מכן האזנתי לכתבה על כפר קנא בו מתחזקת התנועה האיסלמית הקיצונית. ולמה? כי למדינה לא אכפת שכמה עשרות ערבושים ילמדו במקלטים מסריחים וצפופים, כי המדינה לא זורקת חצי שקל לכיוון שלהם. אז לתוך הוואקום הזה מגיעה התנועה האיסלמית שקולטת את התסכול והזעם בשמחה. אחרי זה יבואו שרים וחברי כנסת ויצעקו על ההקצנה שמתרחשת במגזר הערבי.
אם אני ערבי בכפר קנא גם אני הופך קיצוני. מה בדיוק יש לי להפסיד?
אם אני ניצול שואה – אני אפילו לא יכול לתאר את הזעם והעלבון. האם האנשים האלו שעברו את מחנות ההשמדה ושרדו, האם זה היחס שמגיע להם בזקנתם? האם אוצר המדינה לא יכול לדאוג להם לטיפול סיעודי, לטיפול שיניים, לאיכות חיים בסיסית? האם אין סוף לאטימות, לרשעות? איך בכלל אפשר להעלות על הדעת שהמדינה לא תדאג להם? זה בלתי נתפס מבחינתי.
אם אני אזרח במדינה אני מתבייש שזו המדינה שלי.
אני אזרח במדינה הזו.
ואני מתבייש.
וכועס.
כתיבת תגובה