אז אני מלמד בבאר-שבע.
כדי להגיע לשיעור שמתחיל ב-12:15 אני צריך לקחת את הרכבת שיוצאת מפרדס-חנה ב-09:20 ומגיעה לתחנת תל-אביב מרכז ב-10:00 ואז לעבור לרכבת שנוסעת לבאר שבע ב-10:08 ונוחתת שם ב-11:26. עד כאן התיאוריה. בפועל הרכבת של 09:20 לא הגיעה ב-09:20 אלא ב-09:30. כבר ראיתי איך אני כל הדרך עצבני כי לא אדע אם אצליח לתפוס את הרכבת לבאר-שבע בזמן.
בפועל מה שקרה זה שהרכבת החלה לנסוע הגיעה לתחנת נתניה ב-09:47, נעצרה ונעמדה. ועמדה ועמדה ועמדה. ב-09:55 הודיעו לכל הנוסעים לעבור רכבת. למה? כי אמא של הרכבת בגבס, אנא עארף למה. ככה. עוברים רציף נכנסים לרכבת השניה ומחכים. ומחכים ומחכים ומחכים. רגע לפני שאני יורה במישהו הרכבת יוצאת. השעה 10:10. אני בנתניה והרכבת של באר-שבע בדיוק יוצאת עכשיו מתל-אביב.
רק רכבת. ברור.
אחרי שכבר ביררתי מה המספר טלפון של מנכ"ל הרכבת (בבית שלו, כן?) נשמעה הודעה במערכת הכריזה שמי שרוצה להגיע לבאר שבע צריך להחליף רכבת בתחנת לוד ולא בתחנת תל-אביב מרכז. הרכבת לבאר-שבע תמתין שם, אמרה הכורזת. בסדר.
מגיעים ללוד וברציף השני אכן מחכה רכבת. אז אני רץ רץ רץ מתחת למנהרה, ואיתי עוד איזה חמישים איש שרצים (בהם כמה זקנים בני 90), עולה במדרגות, תופס את הרכבת כמה שניות לפני שהיא סוגרת את הדלתות ודוהרת לבאר-שבע. מה הלחץ? גם הנוסעים ברכבת הזו עצבניים בגלל שהם התעכבו בלוד חצי שעה כדי לחכות לכמה נוסעים מהצפון. עכשיו כולם מאחרים, כולם עצבניים וכולם בלוד.
בגלל כל הריצות האלו, לא הספקתי להיכנס לשירותים ומה לעשות זו נסיעה ארוכה. אז אחרי עשרים דקות של טילטולים, התחלתי לחפש שירותים. בתא הראשון היה פתק "השירותים מקולקלים. בברכה, מוסך רכבת לוד". בתא השני כבר לא היה פתק – הוא פשוט היה סגור. גם התא השלישי, גם הרביעי. רכבת עם 15 קרונות מלאה באנשים עם שלפוחיות מלאות ועצבניות ואין תא שירותים אחד עובד.
חשבתי לפתוח את הדלת של נהג הרכבת ולהשתין לו בתוך הפה.
אבל לא עשיתי את זה כי אני מנומס.
עשיתי את זה לכרטיסן.
וכל זה היה רק בדרך לבאר-שבע.
אל תשאלו מה היה בדרך חזרה.
כתיבת תגובה