דיווחים במוספי הכלכלה עוסקים מטבע הדברים בכסף. ככל שהכסף יותר גדול הידיעה יותר גדולה, הכותרת יותר גדולה והיא מופיעה בעמוד יותר קדמי. פשוט, נכון? אה-מה-מה, לפעמים מי שמעביר את הידיעה – שעוסקת נניח בעסקה גדולה – לא יכול לספק לעיתונאי מידע מדויק על היקף העסקה. למה? כי הצד השני של העסקה לא מעוניין, כי הוא רוצה לא רוצה שהמתחרים שלו ידעו מה בדיוק הוא עושה וכן הלאה. אבל בכל זאת מי שמוסר את הידיעה רוצה להיכנס לעיתון. מה עושים? נכנסים לריקוד ה"גורמים בשוק".
מה זה אומר? אני, וכמוני שאר כתבי הכלכלה, היינו מרימים טלפון למוסר הידיעה (מנכ"ל החברה, משרד יחסי הציבור של החברה, הדובר) ומבקשים פרטים. הנה דו-שיח מייצג:
אני: "מה שווי העסקה?"
הוא: "אנחנו לא יכולים לומר. עסקה גדולה. הרבה מאוד כסף".
אני: "עבורי עשרת אלפים דולר זה הרבה מאוד כסף. מה זה עסקה גדולה?"
הוא: "כמה מיליוני שקלים".
אני: "'כמה מיליוני שקלים' יכול להיות 2 מיליון ויכול להיות 9 מיליון. אז כמה?".
הוא: "אני לא יכול לומר".
אני: "תן לי הערכה".
הוא: "אתה יכול לכתוב שמקורות בשוק מעריכים את שווי העסקה ב-4.5 מיליון שקל".
זהו. יש מספר. הוא לא אמר, אני לא מייחס את זה אליו, אלו הם "מקורות בשוק שמעריכים". כמובן שהבלוף הזה מוכר לכל מי שמצוי בעסק.
בימים האחרונים שלחו לי כמה עיתונאים הודעות לעיתונות שנשלחו אליהם ולקולגות שלהם ממשרדי יחסי ציבור. נראה שבמשרדי יחסי הציבור מעוניינים לחסוך את הדו-שיח שאני נהגתי לקיים לפני כמה שנים. במקום זאת, הם כותבים בהודעה נוסחים מעין אלו (אני מצטט בהשמטת שמות הגורמים המעורבים):
מצ"ב מידע נוסף "אוף דה רקורד" (לא לציטוט ולא לייחוס):
"היקף העסקה של (יצרנית מחשבים גדולה) עם (מוסד פיננסי גדול) לא נמסר, אך גורמים בשוק מעריכים את שוויו בכ-5 מיליון שקל"
אתם חושבים שזה מקרה? הנה נוסח שני של הודעה לעיתונות שהתקבלה ממשרד יחסי ציבור אחר במקרה אחר:
ניתן לצטט בידיעה כי מקורות בשוק מסרו כי שווי העסקה הוא כמיליון וחצי שקל, אך לא לצטט זאת מפי (אתר אינטרנט גדול)
לכאורה הפרקטיקה הזו נלחמת בצביעות המובנית בתוך העסק ויש בכך משום התועלת. בפועל לא באמת נלחמים בצביעות. להיפך, ממסדים אותה.
נניח שקיבלתי ידיעה על עסקה גדולה ולא כתוב בידיעה מה שוויה. ונניח שבמקרה יש לי אחלה מקור שבעולם בחברה (כי סמנכ"ל הפיתוח למד איתי בתיכון). אני יכול להרים לו טלפון ולקבל ממנו מידע. כעת, המוטיבציה שלי לעשות כן נלקחת ממני. משרד יחסי הציבור מכתיב את המידע ומעקר את הרצון (ואולי אף את היכולת) של העיתונאים לאמת את המידע או להשיג מידע בלעדי שהרי ברור שכל העיתונאים קיבלו את אותה הודעה לעיתונות. מכאן שהכל מוכתב – גם המידע הפורמלי וגם המידע הבלתי פורמלי.
כשזה המצב, מי צריך בכלל עיתונאים?
אני לא יודע מה העיתונאים יכולים לעשות במקרה שכזה. מצד אחד אנחנו רוצים את הידיעה, אנחנו רוצים את הנתון ומגישים לנו אותו על מגש של כסף. מצד שני, מתייחסים אלינו כאל צינור ריק וחלול שכל תפקידו הוא להעביר את הידיעה as is ממצב של הודעה לעיתונות למצב של ידיעה בעיתון. הכבוד המקצועי של העיתונאים צריך לומר "עד כאן!". מצד שלישי, מה עדיף – לחזור לחוקי המשחק הישנים שבהם ברור שתקבל את אותו המידע אחרי שכאילו לחצת על המקור? (שבעצם נורא רוצה לפלוט את המספר).
בעיה.
אחת הדרכים לפתור את דילמת האסיר הזו היא לקבוע שאו שנותנים מידע רשמי או שלא נותנים מידע בכלל ואז כל עיתונאי משתמש במקורות שלו כדי להשיג מידע בלתי רשמי. הבעיה היא שהחיים, ובייחוד החיים של עיתונאי, מורכבים יותר מחוקים פשטניים מעין אלו. אין פלא לכן שמבין הסדקים מציצים היחצ"נים.
כתיבת תגובה