גדעון לוי הוא בעיניי אדם שמוסיף כבוד למקצוע העיתונות. הוא מתעסק בחומרים שמעטים רוצים או יכולים להתעסק איתם, הוא מספר סיפורים שאף אחד אחר לא מספר ושרק מעטים באמת רוצים לקרוא. ועדיין כקורא, יש לי איתו כמה בעיות.
הבעיה הראשונה שלי איתו היא שאחרי שאתה נחשף לסיפורים שלו (בעיקר ב"מוסף הארץ") אתה מתחיל להבין את הרעיון. הנה ילד שהתעוורר מפצצה של צה"ל, הנה אישה חולת סרטן שלא נתנו לה לעבור מחסום, הנה נערה שכרתו לה רגל כי עלתה על מוקש וכן הלאה. החשיבות בחשיפת הסיפורים האלו היא עצומה אבל כקורא, אני מרגיש בלתי מופתע מהמנה שלוי מגיש לי ולכן קל לי יותר לדפדף הלאה. הפריזמה תמיד תהיה אותה הפריזמה, ההתייחסות, הביקורת הכל באים מאותו הכיוון. אתה מרגיש דה-ז'ה-וו תמידי בכל פעם שאתה קורא אותו. כמובן שזה המסר הסמוי שלו אבל מהרגע שהבנת את המסר הזה, קל לך לדלג על הטור שלו.
את הבעיה השניה הצלחתי לנסח לעצמי רק אתמול כאשר קראתי את המאמר הזה. יש הרבה מאוד אמת וצדק בטקסט גם אם הוא לא קל לקריאה. מה שתפס את תשומת ליבי היתה הפסקה הזו:
אב שכול, חיים אברהם, שבנו נחטף ונהרג בידי החיזבאללה באוקטובר 2000, יורה לעיני העיתונאים פגז של צה"ל לדרום לבנון, כנקמה על הריגת בנו. תמונתו אוחז בפגז המעוטר היא אחת התמונות המחפירות של המלחמה הזאת, והיא בראשיתה.
ראיתי את התמונה הזו וגם אני הרגשתי תחושת חוסר נוחות. האם צה"ל מזמין הורים שכולים לירות פגזים על לבנון? אמנם אברהם לא הוזמן לשם, הוא בא לשם מיוזמתו ומסיבותיו שלו, ועדיין צילום אירוע ההפצצה על ידי האב השכול והפצת התמונה היה סר טעם.
למרות זאת, לא הגבתי כמו לוי. אני חושב שהבעיה של לוי, כפי שהיא משתקפת מהטקסטים שלו, היא שחלק גדול מספקטרום הרגשות האנושיים זר לו. הוא לא מבין, לא מצליח לפענח ולא מוכן להזדהות עם הרצון של אב שכול לנקום על חטיפת והריגת בנו. "מה זה הדבר הזה?", הוא וודאי שואל את עצמו. תחושה כמו כעס, תסכול, רצון לנקמה – כל אלו בעיניו של לוי הם רגשות שבני אנוש מתורבתים ומוסריים לא אמורים להרגיש. משום כך, כאשר הם באים לידי ביטוי, לוי מזדעק מזועזע. העולם הנקי, הדקדקני והמוסרני של לוי הוא עולם שאולי הייתי רוצה לחיות בו, אבל אני לא חי בסרט של דיסני.
העולם שגדעון לוי היה רוצה לחיות בו, העולם שהוא מטיף לקיומו הוא עולם שבו אנשים לא מונעים מ"רגשות שליליים", הם מונעים רק מתחושת חמלה, הבנה וקודים מוסריים עילאיים. האם קיים עולם שכזה במקום כלשהו? האם יש חברה שמתנהגת כך במקום כלשהו? האם יש בני אדם שפועלים כך במקום כלשהו? אם לוי מציע לי פנטזיה, אז בסדר, אבל אם הוא מציע לי תוכנית פעולה אזי היא מבוססת על יסודות רעועים במיוחד.
כתיבת תגובה