אתמול בלילה סיימתי לקרוא את "שבריר" של סטיבן טולץ. הספר עצמו ממש לא רע, אם כי אף פעם לא הצלחתי להבין אנשים שמצליחים לכתוב ספר שמחזיק יותר מ-600 עמודים. את הסיפורים שאני כותב בראש אני לא מצליח להחזיק יותר שישה עמודים.
בכל אופן, ממש לקראת סוף הספר, מספר הגיבור על חקירה שהוא עובר.
די מהר התחלנו כולנו לחזור על עצמנו. מדי פעם אפשרו לי להתהלך בחדר ולצעוק דברים כגון "כמה פעמים אני צריך להגיד את זה?" זה היה מביך. הרגשתי מגוחך. נשמעתי מגוחך. זה היה נדוש; הסרטים הפכו לנו את החיים לעניין נדוש.
היום בבוקר ראיתי סרטון והבנתי שעם כל כמה שאני אוהב סרטים, יש משהו בזה. למעשה, אפילו להידרס על ידי אוטובוס הפך לעניין די, המממ, נדוש.
בהקשר הזה, מומלץ לא להיכנס לאתר Supercut.org. חבל. אתם תצאו ממנו רק אחרי שלושה ימים.
כתיבת תגובה