מי שקורא כאן מדי פעם יודע שיש לי עניין עם טיסות לאילת. באחת הפעמים האחרונות שטסתי לאילת זה נגמר ממש רע. היום שוב טסתי לאילת והגעתי למסקנה שמה שקרה לי אז, לא היה מקרי. למעשה הבנתי ש"טיסה לאילת" נכנסת ללא קושי לרשימת "עשרת הדברים שאני הכי מתעב בחוויה הישראלית". הגעתי גם למסקנה שכדי להיכנס לרשימה היוקרתית הזו צריך לפחות עשר סיבות שמסבירות מדוע אתה מתעב את החוויה שנכנסה לרשימה, אחרת אין הצדקה להכניס אותה לעשרת הגדולים.
אז הנה עשר הסיבות שבגללן אני מתעב את מה שמכונה "הטיסה לאילת" אך לפני כן שתי הבהרות קצרות:
א. כל מה שכתוב כאן נכון ל"ישראיר" ול"ארקיע" באותה המידה. אין שום הבדל בין שתי החברות, שום הבדל: אותם המחירים, אותם המטוסים, אותה רמת שירות, אותן הבעיות בדיוק. אני קובע את זה כעובדה מוחלטת – אין שום הבדל בין שתי החברות בקו הטיסה לאילת.
ב. מדובר על טיסות שיוצאות משדה דב לאילת וחוזרות מאילת לשדה דב.
הנה זה בא:
1. חנייה: מסביב לשדה דב אין חניונים אחרים, אין אופציות – יש רק את החניון של השדה. למרות שאתה חייב להגיע עם אוטו לשדה דב (אם אתה גר רחוק כמוני) ואין לך אופציה, החנייה במקום היא פשוט שחיטה מבחינת המחירים. למה? אתה טס לחצי יום וחוזר עם חשבון חנייה של 60 שקל. למה? זה לא לב תל-אביב, מה קרה.
2. בידוק בטחוני: חנית. יצאת מהאוטו. אתה הולך לשער הכניסה. יש שומר. הוא מבקש תעודת זהות. בבקשה. "יובל?". "כן?". הוא מבקש להוריד את משקפי השמש כדי שיוכל לראות אותך. סבבה. נכנסת. אתה הולך אל הטרמינל (עאלק). מתחילים בבידוק ביטחוני. "תעודת זהות בבקשה?". "בבקשה". "יובל?". "כן?". היא מוציאה את התעודה מתוך הניילון הקשיח הזה. בסדר. שואלים את השאלות על הפצצה והעניינים. בסדר. ואז מגיע טקס מזמוז התיק שבו מעבירים על התיק מטלית כזו שבודקת אם רגע לפני שעלית למטוס לא התעסקת עם דינמיט. מחרמנים, מלטפים, ממזמזים, לוקחים את המטלית למכשיר שבודק שהכל בסדר. סבבה. "טיסה נעימה". הולכים מטר אחד – אני מדבר על זה באופן מילולי, זה מרחק של מטר! – למכונה שמשקפת את התיק שהבאת איתך. יש שם מישהו שעוצר אותך. "תעודת זהות בבקשה?" מטר! עברתי מטר! הייתי לפני רגע בבידוק ביטחוני! לא! "תעודת זהות בבקשה". הוא שוב מוציא את התעודת זהות מהניילון. "יובל?". "כן?". "בבקשה אתה יכול לעבור". הגעת לדלפק של חברת התעופה. "תעודת זהות, בבקשה?". תגידי, את רצינית?!
3. אולם הקבלה: אולם הקבלה בשדה דב הוא אולם שיש בו ארבעה או חמישה טורים של כיסאות. וזהו. אהה, ויש סוג של קיוסק. אם במקרה הגעת לשם יותר מרבע שעה לפני הטיסה, תביא איתך חבל כדי לתלות את עצמך.
4. אוטובוס: אי אפשר לעלות על המטוס בשדה דב. צריך לעלות על אוטובוס. האוטובוס, שמחכה עד שהוא מתמלא, הוא זה שלוקח אותך, בנסיעה של 3 דקות בערך, למסלול ההמראה. 15 שניות אחרי שהאוטובוס יוצא לדרכו הוא נעצר. למה? יש תמרור עצור. למה? אולי במקרה איזה מטוס יעבור! האם מטוס עובר שם, לא, אף פעם לא עובר שם מטוס, אבל הוא עוצר! כאשר האוטובוס מגיע לאזור שבו צריך להוריד את הנוסעים כדי להעלות אותם למטוס, הוא עוצר. האם הוא פותח את הדלתות? לא! הוא עוצר. כמה זמן מחכים שם, בתוך האוטובוס? לפעמים שתי דקות, לפעמים חמש דקות, לפעמים עשרים דקות (כן, גם זה קרה לי). למה? כי המטוס לא מוכן. אז למה הוצאתם אותנו אל האוטובוסים? ככה!
5. איחורים: הטיסות תמיד מאחרות. אני קובע את זה כעובדה. תמיד. היום הטיסה שלי היתה צריך לצאת ב-8 בבוקר. מתי היא המריאה? 08:25. למה? כי טיסות תמיד מאחרות. הטיסה חזרה היתה צריכה לצאת ב-13:45. מתי היא יצאה? ב-13:55. למה? כי טיסות תמיד מאחרות. תמיד.
6. המטוס (כללי): המטוסים שטסים משדה דב לאילת הם גרוטאות. העובדה שהם ממריאים ונוחתים היא בגדר נס אווירודינמי. אין פלא שמדי פעם מופיעות ידיעות על מטוסים שעולים באש, מטוסים שנוחתים בנחיתת חירום. זה כל כך לא מפתיע שזה מדהים. מדובר ב-piece of junk קלאסי. זו גם הסיבה שאנשים (ואני בראשם) יורדים ירוקים מהטיסות כיוון שכל משב רוח הכי קטן מטלטל את המטוסים האלו כאילו היו מטוסים מנייר.
7. המטוס (מזגן): אין. זה לא באמת מזגן. יש במטוסים האלו מין עיגולים קטנים כאלו מעל לראש שפולטים אוויר. זהו. זה סוג של מאוורר אישי בגודל של סנטימטר. אולי יש עוד מערכת אוורור כללית במטוס אבל היא בלתי מורגשת. התוצאה: אתה יורד מהמטוס וכאילו עברת אמבטיה. איכסה!
8. המטוס (המושב): אני לא יודע מהו החומר המדויק שממנו עשוי המושב אבל הוא גורם לכך שהחולצה שלך נדבקת אליו (איכסה!). בנוסף, אין שום דרך להשעין את הראש על המושב (אין משענת ראש), אין שום דרך לשבת בנוחות כי יש לך בערך מרווח של 15 ס"מ לרגליים, ואם מישהו/מישהי במקרה מצויד/ת בישבן רחב – שיהיה לו/לה בהצלחה!
9. מסלול הטיסה: באילת יש מסלול המראה ונחיתה אחד לכיוון צפון-דרום. המטוס מגיע מצפון ולכן הוא יכול פשוט לגלוש אל תוך המסלול ולנחות, אבל לא! עד לא מזמן המטוס עשה סיבוב ממזרח מעל ההרים ונכנס לעיר מכיוון דרום. עכשיו, בעקבות השינויים במסלול הנחיתה בשל הצבתה של סוללת כיפת ברזל, המטוס טס מעל לעיר וממשיך דרום. הוא טס, טס, טס ומגיע בערך לערב הסעודית. שם הוא עושה סיבוב מעל לים, ואז חוזר, חוזר, חוזר, צפונה לאילת. למה? ככה! למה אי אפשר לנחות פשוט מצפון לדרום במקום מדרום לצפון? לא יודע! ככה זה!
10. אילת: בסוף, מחכה אילת. זהו, אני לא מתכוון להגיד על הסעיף הזה שום דבר נוסף. הוא מסביר את עצמו.
עכשיו קחו את כל הדברים האלו ותכפילו אותם בשניים (כי הרי צריך לחזור) למעט שלושה סעיפים: אין חניה באילת (כי טסת אליה), אין אוטובוס (הולכים ברגל למטוס) ובסוף מחכה לך תל-אביב ולא אילת. שאר הדברים – אותו הדבר, כולל סיבוב בתוך הים (הפעם התיכון) כדי לנחות בשדה דב.
מכל הסיבות האלו הרייני להכריז בזאת כי "טיסה לאילת" היא חברת כבוד ברשימת "עשרת הדברים שאני הכי מתעב בחוויה הישראלית".
כתיבת תגובה