תיאוריות תקשורתיות רבות גורסות כי בעיות חברתיות-תרבותיות נגרמות לא פעם כתוצאה מהיעדר תקשורת, קצר בתקשורת, נתק בתקשורת וכן הלאה. הפתרון הוא לכן, לתקן את הקצר, למלא את המחסור לחבר את הנתק.
הנטייה של כולנו להתגבר על מחסור על ידי מילוי מתוך הנחה שכך יפתרו הבעיות שלנו, מתנפצת על קרקע "תיאורית הדיכאון ע"ש פייסבוק"™, אותה אני מבקש לפתח בשורות הבאות. תיאוריה זו גורסת כי סוג המידע שנמסר לנו על ידי ובאמצעות פייסבוק מוביל לדיכאון, שיכול להתפתח לדיכאון קליני של ממש, וזאת מכיוון שהמידע בפייסבוק תוקף את הסובייקט בשלוש חזיתות ובשלושה שלבים במקביל ובו-זמנית:
1. כל הזמן קורה משהו: הארכיטקטורה הבסיסית של פייסבוק נשענת על שני מרכיבים – הפרופיל האישי והניוזפיד. לאחר שאתה מספק על עצמך פרטים רבים שבראשם מי מהאינדיבידואלים הנוספים הפעילים ברשת הם חברים שלך, הניוזפיד מתחיל לזרוק לכיוונך עדכונים כמעט בזמן אמת אשר נשלחו לחלל האוויר על ידי החברים שלך. עד לפני כמה שנים היית צריך לנקוט בפעולה אקטיבית (לחיצה על כפתור Refresh) כדי לרענן את העמוד ולקבל עדכונים חדשים, ואולם כיום הדבר מתבצע באופן אוטומטי ובלתי פוסק.
אפשר לחלק את העדכונים לשני סוגים מרכזיים:
א. הנה משהו שכתבתי/צילמתי.
ב. הנה משהו שמישהו אחר כתב/צילם + מה אני חושב על זה.
התוצאה של שטף העדכונים הבלתי פוסק הוא שפייסבוק דוחפת אותנו לחיות בהווה מתמשך. כן, אפשר לגלול אחורה ולראות מה קרה לפני כמה דקות או כמה שעות אבל ככל שיש לך יותר חברים, כך הגלילה אחורה הופכת חסרת תוחלת בשל היצף המידע. בפייסבוק ההווה הוא מה שחשוב ובניגוד לעבר (שכבר קרה) ולעתיד (שעוד לא קרה) הוא כל הזמן קורה.
פייסבוק מספקת לנו את ההמחשה האולטימטיבית שכל הזמן קורה משהו בשעה שאנחנו יושבים על התחת השמן שלנו ומסתכלים על הדברים האלו מבלי לעשות שום דבר יותר טוב כי אנחנו בפייסבוק. התוצאה היא תחושה בלתי פוסקת של החמצה. לחיות בפייסבוק זה לחיות בהרגשה שאם רק היית במקום אחר שעליו מדווחים החברים שלך, היית ממצה את עצמך יותר, היית עושה דבר יותר משמעותי, יותר חשוב, היית חי את החיים האמיתיים: אם רק היית עכשיו, ממש עכשיו, בהפגנה, במסעדה, בטיול, בפארק השעשועים, בסקוטלנד, בתאילנד, בהודו, בראש פינה, בבית החולים הגריאטרי כדי לבקר את סבתא, אם רק היית קורא את הכתבה הזו, צופה בסרטון הזה, מביט בשקיעה, אוכל עם אהובתך, הולך על הטיילת, מאזין להרצאה – לא היית מבזבז את הזמן שלך בלעשות שום דבר חוץ מלהיות בפייסבוק.
התחושה הבלתי פוסקת של חיים מוחמצים מובילה, כמעט בהגדרה, לדיכאון.
2. כולם מאושרים: הזכרתי קודם לכן את הנטייה הטבעית שלנו לרצות עוד ועוד מידע והתחושה בפייסבוק היא שאנחנו מקבלים את כל המידע האפשרי. זו כמובן תחושה שקרית.
ארווין גופמן, בספרו "הצגת האני בחיי היומיום", השווה את החיים החברתיים לתיאטרון. בתיאטרון הזה כולם כל הזמן משחקים, עושים הצגות. לא לחינם, משמעות המילה "פרסונה" ביוונית היא "מסיכה". יש מי שסבור שבפייסבוק אנחנו רואים את האנשים כמו שהם, נטו, נקיים ממסיכות. גופמן היה מתפקע מצחוק. לא רק שבפייסבוק אנשים משחקים, הם על פי רוב אפילו לא טורחים להחליף מסיכות אלא לובשים את אותה המסיכה. קוראים לה "אני האדם המאושר ביותר בעולם".
בפייסבוק אתם לעולם תראו את האנשים בשיאם: יוצאים להופעה, יושבים במסעדה, מטיילים עם הילדים, מחבקים את החברה, משיקים כוסות לחיים, מחייכים אל המצלמה, מטיילים בחו"ל, נהנים מכל רגע. המסגור בפייסבוק הוא על פי רוב מסגור של חיוך, של שמחה. אבל הנה לקח שכל צלם מכיר: מה שחשוב בתמונה, כל תמונה, הוא לא רק מה שנכנס לתוכה אלא מה שנותר בחוץ. רק לעתים רחוקות נראה לא רק את התמונה המדהימה מההופעה אלא רק גם את הפקקים הבלתי נסבלים את הדוחק האיום ונורא, נקבל תיאור של הריח החמצמץ של הזיעה. אנחנו נקבל תמונה של המנה הנפלאה במסעדה אבל לא של המנה העבשה, המאכזבת, התפלה. נראה את הילדים מאושרים בטיול אבל לא נראה אותם מורטים האחד לשני את השיער, צורחים באוטו, שופכים במבה וקולה על המושב.
על אף שאנחנו יודעים שהחיים מורכבים גם, למעשה בעיקר, מהרגעים האלו, בפייסבוק אנחנו לא חשופים אליהם. בסופי שבוע הפייסבוק שלי נראה כמו אתר שנלקח מעלון פרסומי של דיסני, או לחילופין מתוך תיאור של האקסלי ב"עולם חדש מופלא". כולם מאושרים, כולם מרוצים, החיים יפים. נכון, לפעמים אנשים מקטרים ("על המצב") אבל זה עניין תקופתי. למעשה, אנחנו עוברים תקופה שכזו ממש בימים אלו שכן תקופות של מחאה חברתית הופכות את תמונת האושר השלטת בכיפה ומציגות את תמונת הראי שלה: "רע לי!". אבל, על פי רוב, הגדרת המצב הסטנדרטית בפייסבוק היא "טוב לי!".
אין פלא שבשנים האחרונות מתחילים להופיע מחקרים המצביעים על כך שהאושר הניבט מעיניי החברים שלנו בפייסבוק הופך אותנו למדוכאים.
3. כולם מטומטמים: מתקפת המטומטמים בפייסבוק היא משהו שלא מדברים עליו. הסיבה היא שאף אחד לא רוצה להיות זה שיגיד שיש מטומטמים בפייסבוק מכיוון שמיד יגידו לו שהוא עצמו מטומטם. החלק המשעשע הוא שלא רק שזה מדויק, זה בדיוק מה שמוכיח את הטענה שלי. אני אסביר.
כל מי שנמצא מספיק זמן בפייסבוק קורא פוסטים של חברים שלו ולעתים הוא אפילו נמשך לקרוא את התגובות. בתוך התגובות אנחנו נחשפים בפעם הראשונה לכמות המטומטמים ששורצים מסביבנו. מדובר במספר אינסופי. הם כל כך מטומטמים שלפעמים אתה לא עוצר בעדך ונכנס לפרופיל שלהם. אתה רוצה לוודא שבאמת יש מישהו אמיתי שהוא עד כדי כך מטומטם. אתה בטוח שזו קריקטורה, אתה משוכנע שלא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות אדם כל כך מטומטם, שמחזיק בעמדות כל כך מטומטמות. אתה בטוח שאתה הוזה.
אתה לא. הוא באמת כל כך מטומטם.
והנה העניין: בכל פעם שאתה מסתכל בפייסבוק ורואה אינספור מטומטמים, אתה צריך להבין שעבורם, אתה המטומטם. עבור כל אדם שאתה חושב שהוא מטומטם בגלל שהוא ימני קיצוני, הוא חושב שאתה מטומטם בגלל שאתה שמאלני קיצוני. עבור כל דתי פנאט אתה חילוני כופר, עבור כל פמיניסטית ג'יהדיסטית אתה חזיר שוביניסט, עבור כל טבעוני רדיקל אתה רוצח חיות וכל צד חושב שהצד השני הוא הצד המטומטם ביותר עליי אדמות, כזה שלא מבין, פשוט לא מבין, את האמת, את הצדק, את הטיעון הטהור, המלוטש והמדויק שהכנת עבורו. הוא כל כך לא מבין עד שאין לך ברירה אלא להרים ידיים בהכנעה ולהגיד לעצמך: טוב נו, הוא פשוט מטומטם.
התוצאה היא שסיבוב בפייסבוק דומה לסיבוב בתוך הסיוט האינטלקטואלי של חייך והרגע שאתה מבין את זה הוא רגע מדכא. הבעיה היותר חמורה היא שמהרגע שאתה מבין את זה, אתה לא יכול שלא להבין את זה, אתה לא יכול לשכוח את זה. הדיכאון כאן כדי להישאר.
***
אם היה מדובר במתקפה בחזית אחת, היה אפשר להתמודד איתה אבל המתקפה שתיארתי היא מתקפה משולבת ובלתי פוסקת. אתה כל הזמן מרגיש שאתה מחמיץ משהו, אתה רוב הזמן מרגיש שאחרים יותר מאושרים ממך, ואתה כמעט תמיד מרגיש שאתה חי בחברתם של מטומטמים.
אז מה הפתרון? ובכן, אני לא פסיכיאטר ואף לא פסיכולוג קליני אבל להערכתי יש מספר אסטרטגיות לטיפול בדיכאון ע"ש פייסבוק. הנה שלוש מהן (אשמח לשמוע על אסטרטגיות נוספות):
א. הפחיתו במידה ניכרת את כמות החברים שלכם בפייסבוק. ככל שתפחיתו את מספר החברים שלכם כך תפחיתו את שטף העדכונים ("כל הזמן קורה משהו") לא תרגישו שאתם אנשים אומללים ("כולם מאושרים") ויש מצב שתצליחו להפחית, אפילו מבחינה סטטיסטית, את הסיכוי שתיתקלו במטומטמים ("כולם מטומטמים").
ב. הפחיתו את תדירות הכניסה שלכם לפייסבוק. פייסבוק, קראתי לפני כמה חודשים, דומה לפעולה שאנחנו מבצעים כאשר אנחנו פותחים את המקרר כדי לראות מה יש בתוכו למרות שאנחנו בכלל לא רעבים. אתם רוצים להיכנס לפייסבוק? סבבה. לא יותר מפעם ביום לכמה דקות.
ג. מחקו את החשבון. יש לי תחושה שהעולם ימשיך לסוב על צירו.
כתיבת תגובה