ביממה האחרונה קרה מה שחששתי שיקרה: יותר ויותר כותבים החלו להגן על עמנואל רוזן. אני כותב "חששתי" כיוון שאני לא מתרשם שעמנואל רוזן הוא אדם שראוי להגנה ובכל זאת רבים, כמוני, מוצאים עצמם נדחקים אל הפינה הזו.
במשך שלושה ימים הסתובב לי בראש הטקסט שבסופו של דבר פרסמתי ב"העין השביעית". זו הפעם השלישית שנאלצתי לכתוב טקסט שכזה.
הפעם הראשונה היתה כאשר חשתי שהתחקיר החשוב של קלמן ליבסקינד על מי שהיה המועמד לתפקיד הרמטכ"ל, הפך למסע הצלב שאליו התגייסו כמה מבכירי כותבי "מעריב". וכך כתבתי:
"מעריב", במרדפו אחר הישג תדמיתי, לא רק "מפנה את תשומת לבנו", אלא הופך את גלנט למאפיונר תוך שהוא דורש מכל העוסקים בפרשה להתיישר על-פי אמות המידה של ליבסקינד-את-כספית. מי שלא עושה זאת סופג מנה של בוז ולעג תוך שהוא הופך למושחת (אהוד ברק), ליצן (עו"ד דובי ויסגלס) או סתם טמבל (השופט טירקל). זו אינה עיתונות חוקרת – זו עיתונות מגויסת, המתנהגת כמו ילד מפונק וחסר סבלנות, משתמשת בתחקיר כקרדום לחפור בו, עיתונות שמנהלת קמפיין אגרסיבי, ארסי ותוקפני במטרה להשיג כמה נקודות במגרש השיווקי.
הפעם השניה היתה שלושה חודשים לאחר מכן, כאשר חנה בית-הלחמי יצאה למסע ציד נגד איש תקשורת שנטען כלפיו שתקף צעירה. בית הלחמי טענה שהיא "מאמינה באמונה שלמה לאלמונית שהתלוננה" ועו"ד רוני אלוני-סדובניק פרסמה טקסט בו כתבה שהיא כותבת על האמיצות ש"מנסות להצית את זיק התעניינותנו באונס האכזרי שביצע איש אחד ידוע, מוכר ומקושר ביותר, באשה כואבת ומרוסקת, אמיצה אך אנונימית ובלתי מתוקשרת". על התלונה המדוברת הוטל בזמנו צו איסור פרסום ובסופו של דבר, לאחר חקירה משטרתית מקיפה, הוחלט שלא להגיש כל כתב אישום.
אין פלא שתוך כמה ימים נחרץ גורלו של אדם בזירת הגלדיאטורים של דעת הקהל המקוונת; לחסד או לשבט, אגודל למעלה או למטה. כך מתפתחת לה באינטרנט מנטליות של אספסוף, של לינץ'. אין צורך להאזין לצדדים, אין צורך בהליך משפטי. כל שצריך הוא חבל ועץ.
המקרה של רוזן שונה. יש נגדו, כך אני מבין, עשרות עדויות על התנהגות ש"דוחה" היא המילה הכי עדינה שמתארת אותה. מאידך, בניגוד למקרה של אותו איש תקשורת, נכון לשעת כתיבת שורות אלו, טרם הוגשה תלונה אחת. כל זה לא הפריע להדס שטייף, כתבת המשטרה של גלי צה"ל, לעמוד על במה ולהכריז שהאיש אנס.
אתם יודעים מה, יתכן שבסופו של דבר נגלה שהוא אנס. זו אופציה. אבל זה לא התפקיד של שטייף לקבוע את זה, זה פשוט לא התפקיד שלה. למעשה, זה לא התפקיד של אף עיתונאי.
בטקסט שלי ניסיתי להסביר, כמיטב יכולתי ויתכן שנכשלתי, ששטייף עושה נזק למטרה החשובה שבגינה התקומם תא העיתונאיות. הטרדה מינית במקום עבודה היא עניין מכוער ולעתים פלילי. העובדה שגבר בעל עמדה חזקה מוצא לנכון לנצל את עמדתו כדי להשיג טובות הנאה מיניות, היא לא פחות מעניין מטונף. טוב שהסיפור הזה יצא, טוב שתא העיתונאיות הציף אותו וטוב שכעת עושים סדר, עם עמנואל רוזן ובכלל.
התגובות לטור שלי היו… ובכן, הנה כמה מהן: אורי ברייטמן הסביר לי שזו "לא העת" למתוח ביקורת על שטייף ושאני מחמיץ את הסיפור (הסיפור הוא המתלוננות, כמובן). הוא דחק בי לקבל את שטייף "כמו שהיא". אלינור דוידוב הסבירה לי שכתבתי טקסט מזלזל ולאחר מכן ציינה שאני מזלזל גם בה. טלי חירותי-סובר דרשה ממני להשיל את נעליי מעל רגליי כאשר אני מעז לכתוב על שטייף (כזו היא שטייף – סנה בוער). תגובה מנומקת במיוחד הגיעה בפוסט אחר מרן יניב-הרשטיין שהסביר שאסור היה לי לפרסם את הטקסט שלי – כי אני גבר. מסתבר שלגברים אסור להתבטא בעניין. בכלל. המשותף לכל התגובות האלו היא הטענה שאין להתעסק בסגנון אלא במהות, אין להתעסק בקנקן אלא במה שבתוכו, אין להתעסק בשטייף אלא ברוזן.
קשה שלא לחוש תדהמה מכך שעיתונאיות ועיתונאים שעוסקים במקצוע שכל כולו נוגע לאמנות העברת המסר, לא מבינים שלדרך העברת המסר יש חשיבות ושהדרך של שטייף היא הרסנית. התגובה, כצפוי, לא איחרה לבוא: מפקד גלי צה"ל אסר על שטייף להתראיין, פיני אסקל ("וואלה") כתב ששטייף היא "אסון לדמוקרטיה" ודורון אביגד ("גלובס") כתב ש"לפנינו מופע טרור". לא רק גברים כתבו. יעל פז-מלמד ("מעריב"), לדוגמה, כתבה כי "ההתנהלות המחפירה בהשלכת ההאשמות לאוויר רק גורמת נזק". אלו רק כמה טקסטים שהתפרסמו ביממה האחרונה, רק בחלק בגופי התקשורת הגדולים.
לאחר שפרסמתי את הטקסט שלי הגיעו לסלולרי שלי כמה סמסים מעיתונאים וגם עיתונאיות שהודו לי על שכתבתי את הטור הזה. כולם ציינו בפניי שהם מצאו את עצמם, בעל כורחם ממש, ניצבים בפינה של רוזן. לזה בדיוק התכוונתי כאשר כתבתי: "דווקא האופן ששטייף מטפלת בו גורם לי למהר להתייצב, כמעט באופן אינסטינקטיבי, לטובתו של רוזן. ואני לא רוצה בכך!". אני באמת לא רוצה בכך – אני מניח שגם פיני אסקל, דורון אביגד ויעל פז-מלמד ואותם עיתונאים שדיברו איתי, לא רוצים בכך. למעשה, אני ממש משוכנע בכך.
אז למה הם, למה אני, למה אנחנו כתבנו את מה שכתבנו? אני לא יכול לדבר בשם האחרים אז אדבר בשמי. הסיבה כפולה.
ראשית, יש דבר כזה שנקרא "אתיקה". משום מה, המילה הזו נשכחה לגמרי בשבוע האחרון, ממש נזרקה לפח האשפה. עיתונאים לא משוחררים מהאתיקה שלהם רק כי הם כועסים, רק כי הם נתקלו בדושבאג, רק כי הם רוצים לראות את הנבל סובל. עיתונאים הם אנשי מקצוע וככאלו הם אמונים על נורמות, כללים וחוקים שמייצרים מסגרת עבודה ששומרת גם על כבודו של הנבל ובעיקר על כבודם ועל כבוד המקצוע שלהם.
הדס שטייף ואלו שיוצאים להגנתה, כורתים את העץ שממנו הם מתפרנסים. הקוראים אינם מטומטמים. הם רואים כיצד שטייף פועלת והם שואלים את עצמם האם אפשר לסמוך על דיווחיה ועל דיווחיהם של שאר העיתונאים. לא צריך חושים מיוחדים כדי להבין שההתבטאויות של שטייף אינן מהוות דיווח עיתונאי סטנדרטי אלא משהו אחר לגמרי. תאמרו "כן, אבל עמנואל התחיל! הוא המטריד כאן, הוא הנבל, אין סיבה שננהג בו במידת הרחמים – הרי הוא לא ריחם על קורבנותיו". יתכן, ואני מתרשם שזה גם נכון, אבל לשם כך המציאו את המשטרה, התביעה, שופטים ובית משפט. תפקידו של העיתונאי הוא להביא את המידע לציבור, לחשוף מידע סמוי מן העין, להציגו לעיני כל. תפקידו אינו לכרוך את החבל סביב צווארו של מושא הסיקור שלו ואז לבעוט בכיסא שעליו הוא עומד.
ושנית, ולא פחות חשוב מכך, אנשים מתקוממים כאשר הם רואים לינץ' ואין זה משנה במי עושים את הלינץ'. תחושת הצדק הפנימית שלהם מתקוממת נוכח המון שטוף הזעם שעושה שפטים באדם, יהיה המנוול שבמנוולים. שטייף מנהלת לינץ' ציבורי במנוול שככל הנראה הסתיימה הקריירה שלו ויתכן שיבלה בבתי משפט ואף בכלא. הלינץ' הזה לא רק מיותר הוא מרתיע, הוא דוחה. אני נרתע מאנשים שעומדים עם לפיד בוער ביד וזעקות "תבעטו בו! תסרסו אותו! תגמרו אותו!" בגרונם. אולי הם יקבלו את מבוקשם אבל אותי הם הפסידו.
חבל לי. זה מאבק שהייתי רוצה לקחת בו חלק כי הוא מתכתב באופן מדויק עם תפיסת העולם שלי, עם הערכים שלי אבל לא תתפסו אותי משתף פעולה עם אנשים שסבורים שלינץ' הוא עניין לגיטימי, ושכאשר מעירים להם על כך הם כועסים על שמפריעים להם באמצע.
כתיבת תגובה