זה מספר שנים שאני מציין את יום הולדתי בגלוב וקריאה של הפוסטים הקשורים ביום ההולדת שלי מלמדים שבכל פעם אני מתלונן על אותו הדבר: על חוסר המשמעות של הגיל שאותו אנחנו מציינים. בעצם אני יוצא נגד הנטייה לחגוג ימי הולדת או לציין אותם כאילו הם משמעותיים בדרך זו או אחרת. אבל השנה, אין מה לומר, נפל בחלקי גיל שהוא ה-תשובה.
ארבעים ושתיים.
זו התשובה האולטימטיבית לחיים, היקום וכל השאר, כך קבע המחשב "הרהור עמוק", אשר נבנה במיוחד כדי לענות על השאלה הזו ואשר חשב עליה במשך שבעה וחצי מיליוני שנים, בספרו של דאגלס אדמס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". ארבעים ושתיים.
במשך שנים ניסו מעריציו הרבים של אדמס למצוא סיבה להחלטה של אדמס לבחור דווקא במספר 42 כמספר שייצג את התשובה האולטימטיבית לכל מה שקורה סביבנו. מכיוון שאנשים חושבים שחייבת להיות סיבה לכל דבר (על אף שלרוב הדברים החשובים בעולם אין שום סיבה טובה), הם העלו כמה רעיונות מטורללים לגמרי כמו שבבינארית, ארבעים ושתיים הוא 101010, או שהזווית שבה נוצרת קשת כאשר אור פוגע במים היא 42 מעלות ואפילו שבמשפט Douglas Adams The Hitchhikers Guide to the Galaxy יש 42 אותיות (צריך להיות ממש טמבל כדי לחשוב שאדמס היה עד כדי כך יהיר).
אז מה הסיבה, מדוע 42? הנה התשובה של אדמס:
זו הייתה בדיחה. זה היה חייב להיות מספר, רגיל, קטן – ובחרתי בו. בסיס בינארי, בסיס 13, נזירים טיבטים – כל אלה הם שטויות. ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי, הבטתי לעבר הגינה וחשבתי "42 יתאים". הקלדתי את המספר. סוף הסיפור.
אני מציין היום 42 להיווסדי וזה רק סמלי שאחרי שבשנה שעברה התלוננתי שיום ההולדת שלי נופל על פסח ולכן האוכל מחורבן, הוא נופל השנה על ערב יום הזיכרון (כן, זה קורה אחת לכמה שנים). על אף ההקדמה ועם כל הכבוד לאדמס, גם לגיל ארבעים ושתיים אין משמעות מיוחדת ובוודאי אין לו משמעות גדולה יותר בהשוואה לארבעים ואחת. למעשה, הסיפור על 42 של אדמס הוא הדבר היחיד (המשמעותי?) שאפשר לומר על גיל כל כך חסר אופי. אני מתנחם בכך שלפחות יש סיפור אחד שמתקשר למספר הזה. מה אעשה שנה הבאה?
בלי פניקה. זה תיכף נגמר.
(תודה גדולה לאריה על ההעדרים המקסימים)
כתיבת תגובה