העונה הראשונה של "מראה שחורה" היתה סוג של טלטלה. בשלושה פרקים תיארה המיני-סדרה הבריטית הזו כמה מגמות טכנולוגיות עכשוויות שאותן היא מתחה עד לקצה רק כדי לראות מה מחכה לנו שם. התוצאה היתה שילוב של "מדהים" עם "מטריד". כעת חוזרת המיני-סדרה לעונה שניה ופעם נוספת היא מצליחה לגרום (לפחות לי) לחשוב.
הפרק הראשון בעונה, Be Right Back, מספר את סיפורו זוג צעיר, אש ומרתה. אש נהרג בתאונת דרכים וזמן קצר לאחר מכן חברה של מרתה מכירה לה שירות חדש. במידה ואתה מאשר, השירות מקבל גישה לכל המידע הפומבי שאותו אדם פרסם בחייו: ציוצים בטוויטר, פוסטים בבלוגים, סטטוסים בפייסבוק, תגובות, תמונות, סרטונים, הכל. כעבור זמן קצר, השירות לומד את "השפה" הייחודית של אותו אדם ובעצם לומד איך לדבר כמו האדם שכבר מת. מרתה, שבהתחלה מתנגדת, נרשמת לשירות החדש ומתחילה להתכתב עם אש הווירטואלי באמצעות תוכנה למסרים מידיים. מאוחר יותר היא נותנת לשירות גישה גם לסרטוני הווידאו שהשניים צילמו וכך אש יכול לא רק להתכתב איתה אלא גם להתקשר אליה בטלפון ולדבר איתה. הוא נשמע ממש כמוהו (אני אעצור כאן כדי לא לקלקל למי שרוצה לצפות בפרק).
כמו בעונה הראשונה, יוצר הסדרה, צ'ארלי ברוקר, עלה כאן על משהו.
אני תמיד נוהג לומר שיש לי אוזן מוזיקלית לטקסט. לרבים מאיתנו יש אוזן מוזיקלית לטקסט. זו הסיבה שיש חשבונות fake בטוויטר שאתה משוכנע שהאדם האמיתי כותב אותם. החיקוי הזה אפשרי מכיוון שאחרי שאתה קורא מישהו זמן מה, אתה יכול להתבטא כמוהו, להשתמש באותו משלב לשוני, באותן מטבעות לשון, באותו חוש-הומור וכן הלאה.
זו הסיבה שהשירות שברוקר ממציא לא נשמע מופרך כלל ועיקר. בגלוב התפרסמו מאז שהוא הוקם יותר מ-3,500 פוסטים שביחד מחזיקים עשרות אלפי מילים. בטוויטר פרסמתי יותר מ-3,400 ציוצים, בפייסבוק אני פעיל מאז 2007 וביוטיוב קיימים עשרות סרטונים שבהם אני מופיע בפינות שונות בלונדון וקירשנבאום. האם זה מופרך לחשוב שניתן לקחת את כל המידע הזה ולחלץ מתוכו יובל מסונתז? אמנם אנחנו לא מתעדים הכל וגם אש המסונתז נקלע לעתים לבעיות בשעה שהוא נדרש לתגובה שאין לה תיעוד כתוב או מצולם, ועדיין, האם שירות כזה הוא בלתי אפשרי?
מעבר לשאלה האם השירות אפשרי או לא, הפרק מעלה שאלה עמוקה יותר והיא האם אנשים יוכלו להיפרד מאנשים שנפטרו מהרגע שתהיה להם האפשרות להמשיך ולשמור על קשר עם גרסאותיהם המסונתזות? כאן בדיוק מתגלית הגאונות של ברקר.
בפרק השלישי בעונה הראשונה, The Entire History of You, הוצגה טכנולוגיה שבה כולנו יכולים לתעד כל רגע ורגע בחיינו, ואז לחזור ולבחון את הרגעים האלו, לנתח אותם שוב ושוב ללא הפסקה. ברגע הראשון אתה אומר "מגניב לגמרי, פשוט מגניב". אבל ככל שהפרק מתקדם אתה מבין שיש תפקיד פסיכולוגי, חברתי ותרבותי לשכחה, אתה מבין שלשכחה יש פונקציה ומהרגע שטכנולוגיה נכנסת לתמונה ומאיינת אותה, היא פוגעת בפונקציה הזו. האם זה רעיון טוב?
Be Right Back עוסק בשאלה דומה. המוות כופה על כולנו פרידה מוחלטת. רגע אחד האדם היקר לנו היה פה, ורגע אחר כך הוא כבר לא. והוא לא יהיה פה יותר לעולם. אף פעם. זה סופי. האפשרות הטכנולוגית שברוקר מציג הופכת את הפרידה המוחלטת לפרידה פחות מוחלטת. האם זה רעיון טוב? האם אנחנו באמת רוצים שתהיה לנו האפשרות הטכנולוגית "להישאר בקשר" עם מישהו שהוא כבר לא פה, וגם לא יהיה? מה המחיר החברתי שנשלם על חוסר יכולתנו להיפרד מאדם שרק השאריות הווירטואליות, המסונתזות שלו, נותרו מאחוריו?
כתיבת תגובה