יום-יומיים אחרי שהסתיים מבצע עמוד ענן הגיע זמן הסיכומים. עיתוני סוף השבוע מלאים בסיכומים שכאלו שמסכמים כמעט כל דבר שניתן לסיכום. גם לי-אור אברבך, כתב המדיה של "גלובס" מסכם את ימי המבצע בתקשורת. הסיכום של אברבך הוא אינדיקציה עצובה למדרון החלקלק שאליו מדרדרת עיתונות הדפוס בישראל.
הכתבה של אברבך מלווה בשני נתונים סטטיסטיים ברורים: נתח הצפייה הממוצע בפריים-טיים של ערוץ 10, ונתח הצפייה הממוצע בפריים-טיים של ערוץ 2. מהרגע הזה, עוזב אברבך את עולם העובדות (שגם הוא "עובדה" במגבלות הידועות), עובר לעולם ההערכות וממנו לעולם הפנטזיות.
כך לדוגמה, אברבך מספק ההערכות להיקף ההפסדים של "קשת", "רשת" וערוץ 10 בימי המבצע. על מה מבוססות ההערכות? אין לדעת: אברבך כותב "על פי ההערכות". נו טוב, זו נשמעת עבודת תחקיר רצינית.
מכאן והלאה הדברים רק מדרדרים. אברבך קובע כי:
ינון מגל בוואלה, יעקב אילון ב-mako והצוות הרחב של ynet עוד לא שינו משמעותית את הזירה התקשורתית בלחימה הזו, אבל הן הראו נוכחות אינטנסיבית ושינו לחלוטין את גבולות הגזרה.
הקביעה הזו תמוהה לגמרי אבל אפשר לטעון שהיא בגדר אמירה אדיטוריאלית. אברבך לא מציין בעיניי מי הנוכחות של ינון מגל ויעקב אילון "שינו לחלוטין את גבולות הגזרה" ולכן אפשר להניח שזה בעיני אברבך. דחוק אבל נניח. אבל איך אפשר להסביר את זה:
בעוד הציבור חלוק באשר למי יצא כשידו על העליונה בעימות הזה, יש תמימות-דעים באשר למנצח אחד מובהק – הפרשן הצבאי של חדשות 2, רוני דניאל.
כבר ברגעים הראשונים של נוכחותו הטלוויזיונית, דניאל הקפיד לדבר בקול שונה. כשכולם נחרדו מאזעקה ראשונה בתל-אביב, הוא זלזל בהיסטריה של עמיתיו; וכשכולם העלו את אפשרות הרגיעה, הפרשן הצבאי דרש "דאחיה" גם בעזה.
דניאל, האיש של צה"ל באולפני החדשות, אפילו לא טרח לתפוס מחסה בעת ירי טילים לעבר עמדות השידור שבהן הוצב, ושידר שהוא חסין ובלתי נגיע.
בעוד המבקרים ראו בו מי שחורג מגבולות הפרשנות ומדרבן בגלוי את מקבלי ההחלטות להעמקת התקיפה, העם בישראל נפול שדוד לרגליו והמליך אותו לדובר הרשמי של המערכה.
העובדה שהותקף בשידור על-ידי ח"כ אחמד טיבי, שקרא לו מחרחר מלחמה, רק חיזקה את הפיכתו לסמל הרשמי של "עמוד ענן".
אברבך לא מציג נתונים כלשהם שמלמדים על כך ש"העם בישראל נפול שדוד" (הטעות במקור) לרגלי דניאל, אין שום הסבר כיצד הוא הגיע למסקנה שרוני דניאל הוא "הסמל הרשמי של עמוד ענן". על מה הקביעה הזו מבוססת? על זה שדניאל הגניב את אברבך? הגניב ת'חברים שלו, את הסביבה שלו, את הפייסבוק שלו? הטקסט הזה הוא ההגדרה המילונית של "שרלטנות עיתונאית". למעשה, אני יכול לטעון בדיוק באותו הלהט ובאותה מידת השכנוע שדניאל הפך לאדם השנוא ביותר על המרקע. תוכיחו אחרת.
טענתי שהדוגמה הזו ממחישה את המדרון החלקלק אליו מדרדרת העיתונות בישראל כיוון שזו הדגמה לאופן שבו קיצוצים במערכת עיתונאית משפיעים ישירות על הטקסטים שהיא מפיקה. במסגרת הקיצוצים לפני כחודש וחצי פיטר "גלובס" את רועי ברק, כתב המדיה של העיתון. אברבך, קיבל את התיק בנוסף לתפקידו כעורך של מוסף "פירמה" המצוין.
אין לי ספק שידיו של אברבך מלאות וכאשר ידיהם של עיתונאים מלאות הם מפיקים טקסטים מסמורטטים מהסוג הזה. ביקשו ממנו לסכם והוא צריך להפיק טקסט של כמה מאות מילה, אז הוא מתיישב, משיג נתון או שניים, מגבב כמה מילים שמבוססות על התרשמות סובייקטיבית לחלוטין, קובע שזה מה ש"העם" החליט, והוקס-פוקס, הנה סיכום התקשורת בימי המבצע.
התוצאה מעליבה את האינטליגנציה של הקוראים אבל כנראה שהיא המקסימום ש"גלובס" מסוגל להרשות לעצמו.
כתיבת תגובה