הסיפור הזה מכיל בתוכו כל כך הרבה שנדמה שמרצה כלשהו החליט להמציא אותו כמקרה בוחן שאפשר להכניס לתוכו כמעט כל סוגיה סוציולוגית שאפשר להעלות על הדעת.
אז הנה הקדמה קצרה: אשת טלוויזיה אמריקאית, ג'ניפר לוינגסטון, המשדרת באחת מתחנות הטלוויזיה המקומיות של רשת CBS, סיפרה בשידור על כך שקיבלה הודעת דואר אלקטרוני אישית מצופה אשר העיר לה על המשקל שלה וטען בפניה שכדמות ציבורית עליה לתת דוגמה ולהפחית ממשקלה. לויגנסטון לא נותרה חייבת ופצחה בנאום טלוויזיוני שזכה להד בארה"ב וגם בישראל תחת הכותרת האולטרה-אידיוטית (ולכן אפשר לנחש מראש שהיא ניתנה ב-Ynet) "צפו: קרא למגישה שמנה, היא החזירה לו בשידור" או הכותרת הלא פחות אידיוטיות והבלתי עיתונאית בעליל (ולכן אפשר לנחש מראש שהיא ניתנה ב-Feeder): "צפו בשידור החי: קרא למגישה "שמנה" וקיבל תשובה כנה". לטענתה, הצופה הוא "נבזה" ובעיקר "בריון".
הנה הקטע.
אני מוצא לנכון לכתוב על הנושא לא מכיוון שאני סוציולוג המתמחה בגוף (אני לא, ויש כאלו שהם כן), אלא בעיקר מכיוון שבשנים האחרונות עניין המשקל קרוב לליבי, כלומר לגופי. לאלו שהצטרפו אלינו רק עתה, אספר שלפני שש שנים, בספטמבר 2006, פצחתי בדיאטה הראשונה בחיי. כעבור שנה פרסמתי את הפוסט הזה. מאז, לשמחתי, לא חזרתי למשקל הקודם אבל אי אפשר לומר שאני לא נאבק. אני כן נאבק. זה מאבק.
אז מה קורה כאן? התשובה היא שהקטע הזה הוא נער הפוסטר של דיונים שמתחילים ב"מצד אחד" ומיד אחר כך מופיע בהם "מצד שני".
שהרי מצד אחד איזו חוצפה זו של צופה לשלוח הודעת דואר אלקטרוני לאדם שהוא לא מכיר ולהעיר לו על משקלו. צודקת לוינגסטון כאשר היא אומרת לו "תגיד, אני מכירה אותך מאיפשהו?" מצד שני, הצופה שלח לה הודעת דואר אלקטרוני אישית והיא היתה יכולה להתעלם ממנו. אמנם זה לא מפחית מהחוצפה שלו אבל מי שהחליט לעשות מההודעה הזו אירוע, זה לא הוא אלא דווקא היא.
לוינגסטון טוענת שהמייל שלו הוא בריוני. מצד אחד אתה באמת צריך להיות חתיכת גס רוח כדי לשלוח הודעה שכזו. מצד שני, הוא לא השפיל אותה ברבים, לא פרסם את הטקסט שלו בפייסבוק או במאמר בעיתון אלא בחר לעשות זאת בצנעה. זאת ועוד, מקריאת המייל שלו אני דווקא התרשמתי מהעדינות שבה הוא פנה אליה. (למרות שאפשר לייחס זאת לסגנון האמריקאי הכמו-אדיב-נדיב). אם כבר, אפשר לטעון שזו דווקא לוינגסטון שבצעד בריוני החליטה לפרסם התכתבות אישית ולנצל את המסך למטרותיה שלה.
אז הוא כן בריון? מצד אחד אפשר לטעון שהגיע הזמן להפסיק עם הפוליטיקלי-קורקט המחורבן הזה. לוינגטסון עצמה אמרה, במילותיה שלה, שאפשר לא רק לקרוא לה "שמנה" אלא גם כזו שסובלת ממשקל יתר על פי כל הגדרה רפואית מקובלת, אז מה העניין? מצד שני, באיזו זכות אדם מעיר לגופו ועל גופו של אדם אחר?
אז אסור להעיר לה? מצד אחד היא דמות ציבורית מעצם העובדה שהיא מופיעה בתקשורת. מה את מתפלאת שאת מוקד לתשומת לב שנוגעת גם למראה שלך? טלוויזיה היא מדיום ויזואלי וככזה היא מושכת הערות שנוגעות גם למראה שלך. מצד שני מראה הוא עניין תרבותי-היסטורי. בעבר, אנשים שמנים נחשבו לאנשים בריאים ורזון נתפס כעניין מכוער וכאינדיקציה לעוני. רוצה לומר, לפני 200 שנה, לוינגטסון היתה נחשבת למודל היופי המושלם והצופה היה מחמיא לה עד בלי די.
אבל צריך לזכור שזה לא רק עניין של יופי שהרי מצד אחד משקל יתר הוא לא רק סוגיה אסתטית אלא בעיקר סוגיה בריאותית – בוודאי בארה"ב שהיא אולי האומה השמנה ביותר בעולם. אלו שסובלים ממשקל יתר סובלים ממחלות קשות וכרוניות, הם מכבידים על עצמם, על הסביבה ועל מערכת הבריאות. אם בזה לא די, ריבונו של עולם, קצת שליטה עצמית בני-אדם, מה יש לכם? מצד שני, הערות שנוגעות למשקל בשם הבריאות (או האסתטיקה) יכולות לחזור אליך בהפוכה עם אנורקסיה שהיא מחלה איומה שפוגעת במיוחד במתבגרות, שלא לדבר על כך שמשקל יתר לכשעצמו הוא בדרך כלל סימפטום לבעיות אחרות, בין אם בריאותיות ובין אם רגשיות-נפשיות-פסיכולוגיות. לא לחינם כאשר רע לנו אנחנו מנחמים את עצמנו עם אוכל. ובכלל, מתי בפעם האחרונה הצלחתם לגמול מישהו מעישון על ידי זה שאמרתם לו "אוי נו, קצת שליטה עצמית למען השם!". למה אתם חושבים שזה יעבוד עם אנשים שסובלים ממשקל יתר?
הייתי יכול להמשיך כך עוד ועוד כי סוגיית משקל הגוף היא סוגיה שמערבת בתוכה כמעט כל מרכיב שאפשר להעלות על הדעת: היסטוריה, תרבות, בריאות, פסיכולוגיה, פיזיולוגיה, גנטיקה, שליטה עצמית, ביטחון עצמי, תפישה עצמית, מודעות עצמית שלא לדבר על חינוך ומצב כלכלי (בארה"ב דווקא העניים הם השמנים מכיוון שהם אוכלים ג'אנק-פוד שהוא האוכל הזמין ביותר כמו גם הזול ביותר והמשמין ביותר).
סוציולוגים רבים (בולט שבהם הוא מישל פוקו) המחישו עד כמה הגוף שלנו הוא אתר להפעלת כוח. כולם מפעילים על הגוף שלנו כוח. זה מה שלוינגסטון הרגישה: שהצופה מנסה להפעיל עליה כוח ולהכריח אותה להתייחס אל הגוף שלה אחרת. היא לא מבינה למה הוא חושב שיש לו זכות לעשות את זה. אבל זו רק צורה אחת שבה מפעילים כוח על הגוף שלנו: הפרסומות, מערכת החינוך, אמצעי התקשורת ההמוניים, המשפחה, החברים שלנו ובעיקר-בעיקר, אנחנו עצמנו, כולם מפעילים על הגוף שלנו כוח והופכים אותו לאתר של מאבק. אנחנו נאבקים בעצמנו כדי להכניע את הגוף שלנו; אנחנו מכניסים אותו למשטר אימונים, מנסים לאלף אותו, לפעמים מתעללים בו ממש, מתייחסים אליו כאילו הוא לא חלק מאיתנו, כאילו הוא האויב שלנו.
אל תתבלבלו – אני לא מטיף מוסר לאף אחד. אחרי הכל, אני עצמי עשיתי את זה כאן, לפני כמה פסקאות, כאשר תיארתי את ההתמודדות שלי כ"מאבק". במאבק לפעמים "מנצחים" ולפעמים "מפסידים". כאשר "מנצחים" שמחים וכאשר "מפסידים" כועסים ומתוסכלים. כל שמי שמנסה לרדת במשקל מכיר את זה.
יש לי את דעתי האישית על הסיפור של לוינגסטון והצופה שהעיר לה אבל היא לא חשובה יותר או טובה יותר מדעתו של כל קורא או צופה אחר. מה שחשוב היה לי להדגיש הוא שמי שחושב שהשמנה היא בעיה אישית, לא מבין שהשמנה היא גם בעיה אישית, אבל לא רק. זו בדיוק הסיבה שהיא בעיה כל כך סבוכה.
כתיבת תגובה