מאיה,
ביום שבו נולדת קרו שני דברים: אני עברתי ברמזור אדום כדי לא להחמיץ את הלידה שלך וסבתא שרית, כאשר ראתה אותך בפעם הראשונה, בכתה.
בכך סימנה סבתא שרית את תחילתה של שרשרת בכי שעדיין לא הסתיימה. בכינו כאשר הלכת בפעם הראשונה, כאשר נפלת, כאשר ציירת ציור מקסים וכאשר שרת שיר באמבטיה. בכינו בטקס הסיום של הגן, בטקס הסיום של בית הספר, כאשר נכנסת לניתוח הראשון וכאשר יצאת ממנו. ואז בשני. ואז בשלישי. בכינו כשכעסת, בכינו כשהצלחת, בכינו כשניצחת.
לכן, מאיה, בהזדמנות חגיגית זו, אני מבקש להאשים אותך שהפכת אותנו ממשפחה פולנייה גאה, למשפחה מייבבת, דומעת, בוכה. ואני לא מתכוון רק לאמא שבוכה מפרסומות של "בנק לאומי", אני מתכוון לכולנו. הפכת אותנו, את כולנו, לג'לי רוטט מדמעות.
זו האשמה כבדה, אני יודע, ולכן כדאי לנסות ולהבין איך זה קרה. איך את מצליחה להמיס גברים גיבורים, נשים אמיצות, ילדים נאחסים וילדות אדישות. איך את עושה את זה? חשבתי על זה לא מעט והאמת היא שאין לי תשובה טובה. אני רק יכול להצביע על כמה רמזים שאולי יקרבו אותנו לפתרון החידה. יש לך את היכולת המופלאה ליצור קשר חם ומידי עם כל מי שנמצא לידך, יש לך חוש הומור הורס שמסוגל להפיל גם את הגבוהות שבחומות, את חכמה בצורה כמעט מבהילה, יפה שנעתקת הנשימה, מהירת לשון ומחשבה, ואולי חשוב מכל, את חברה מדהימה, קשובה וחמה.
האחיות שלך לא היו יכולות לבקש אחות בכורה טובה יותר, והן יודעות את זה. בחושיהן הטובים הן כבר מזמן קלטו שכאשר את בסביבה אין סיבה לדאגה. גם אנחנו יודעים את זה ולכן כאשר את במקרה יוצאת לטיול או סתם לא נמצאת בבית, אנחנו מודאגים. לא בגלל שאנחנו לא שם, איתך, כדי לשמור עלייך, אלא בגלל שאת לא כאן, איתנו, בשביל לשמור עלינו.
נהוג לומר באירועים מעין אלו "מזל טוב" אבל במקרה שלך הביטוי לא עושה איתך צדק. את לא זקוקה למזל כי את יוצרת את המזל של עצמך. העולם עוד לא יודע את זה אבל את עומדת לתת בו ביס ענק ואז לכבוש אותו בסערה.
אנחנו מאמינים בך אמונה מוחלטת, ואוהבים אותך אהבה שאין גדולה ממנה.
אנחנו מאחלים לך המון אהבה, המון הצלחה, מאחלים לך שתהיי את, ורק את, כי אין טובה ממך.
מאיתנו, אמא ואבא.
כתיבת תגובה