בימים האחרונים נפלה עליי ההכרה שזה כבר לא הבית שלי. בבית שלי אני מרגיש בטוח, אני מרגיש מוגן אני מרגיש שאני יודע איפה כל דבר נמצא – הכל מוכר. פתאום הבנתי ששום דבר כאן לא מוכר, בטוח או מוגן. בדיוק ההפך. לא משנה לאן תפנה את המבט תגלה שהכל מסביב מצחין מסירחון. אתה מתעורר ומבין שהתעוררת לתוך הסיוט שלך.
הפוליטיקאים הישראלים רקובים מהיסוד לא מכיוון שפוליטיקה היא עניין רקוב אלא מכיוון שבשנים האחרונות הפך הריקבון לתו תקן לפוליטיקאי מצליח. אהוד ברק, שאול מופז, אביגדור ליברמן, אלי ישי, יובל שטייניץ, אריאל אטיאס, ישראל כץ, לימור לבנת וכמובן בנימין נתניהו – אלו הם האנשים המופקדים על גורלנו. אלו האנשים שעל המצפן המוסרי שלהם אני אמור לסמוך כאשר הם מוציאים אותי ואת ילדיי למלחמה, כאשר הם מטילים עליי מסים, כאשר הם מחלקים תקציבים. אנשים כמו מופז שמגדירים מחדש אופורטוניזם, עושים לי סחרחורת ואחר כך בחילה.
שר האוצר לא מסוגל לענות על שאלה אחת כמו שצריך ואתה רואה אותו מדקלם, מדקלם, כל כך מדקלם, את המסרים החלולים שהוחדרו בו. זה שר האוצר שעליו אני אמור לסמוך כאשר הוא מכריז שייקח ממני עוד כסף במס הכנסה, עוד כסף במע"מ, יגרום לי לשלם עוד כסף על הדלק, עוד כסף על אלכוהול וסיגריות, זה שר האוצר שהוריד את המסים על מוצרי צריכה אלקטרוניים ועוד לפני שאלו נכנסו לתוקף, החזיר אותם. אני אמור לחיות במקום המדינה שולחת יד ארוכה ומטונפת לתוך הכיס שלי כדי שביד השניה תוכל לאשר את ההחלטות הבאות: תוספת של 3.6 מיליון ש"ח למועצות הדתיות – בהתאם להסכם הקואליציוני עם הבית היהודי; תוספת של 9.3 מיליון ש"ח עבור "פעילויות לזהות יהודית בבתי ספר חילוניים" בהתאם להסכם הקואליציוני עם הבית היהודי; 10 מיליון ש"ח לשילוב תלמידים במוסדות החינוך החרדי – בהתאם להסכם הקואליציוני סיעת יהדות התורה; 10.5 מיליון ש"ח לבניה בהתנחלויות דרך החטיבה להתיישבות; 14.7 מיליון ש"ח עבור מלגות לימודים לאברכים; ולסיום: תוספת של 84.6 מיליון ש"ח לתמיכה בכוללים.
אתה מסתכל סביבך ומבין שאתה לא מכיר יותר המקום הזה שסבא וסבתא שלך חלמו עליו ודיברו עליו בעיניים נוצצות. הפוליטיקאים מושחתים, המשטרה חלשה ולכן היא מרביצה, מערכת הבריאות קורסת, לא כי היא אומללה אלא כי זו השיטה, מערכת החינוך כבר מזמן לא מלמדת שום דבר חשוב ובוודאי לא מלמדת לחשוב, מערכת הרווחה קורסת ואנשים מתחילים להצית את עצמם ברחובות, אמצעי תקשורת נקנים בכסף כדי לדברר את ראש הממשלה, ואם מישהו מעז שלא לדברר דואגים "לאזן" אותו, השיח הציבורי כל כך רדוד שאנשים נמלטים אל תכניות ריאליטי בהן יוכלו להתעסק בצרות של אנשים אחרים, ברשתות החברתיות אנשים מתפעלים או מריצים דחקות עם רוצח של ראש ממשלה, מערכת התחבורה הציבורית לא קיימת, החרדים לא נושאים בנטל, הערבים שונאים את המדינה והיא שונאת אותם בחזרה, הבדואים משתלטים על אדמות, הפנסיונרים נותרים ללא טיפת כבוד, ניצולי השואה נדחקים אל הפינה, המסתננים מחפשים עתיד טוב יותר במדינה מוכה, הגזענות פושה בכל, הבנקים שוחטים אותך בריביות ומציעים לך 'אולי תיקח הלוואה?', חברות הביטוח אף פעם לא נמצאות כשאתה צריך אותן, מערכת החשמל על סף קריסה, אנשי צבא רבים בינם ובין עצמם למי יש לשכה יותר גדולה, פוליטיקאים שלא שמעת את שמם ימכרו את נשמתם בשביל להיות סגן שר לענייני שומדבר ועל כל זה מנצחת האדישות; אדישות גמורה שמבוססת על מיאוס מוחלט מהדרך, מהשיטה.
אני עוד זוכר את הקדנציה הראשונה של נתניהו אבל היא היתה קצרה, והריסוק המוחלט של כל מה שמאחד אותנו כחברה כמעט ונפסק אבל הפעם נתניהו חכם יותר. הוא נותן לחרדים כל מה שהם רוצים. הוא ימכור את הכל, ממש הכל, כדי להישאר עוד יום בשלטון, כדי שהמלכה שרה תהיה מרוצה. הוא מוכן לשחד, לשקר ולרמות כדי להכניס לקואליציית האימים שלו עוד כמה חברי כנסת מושחתים שישאירו אותו על הכסא עוד כמה ימים. וזה מצליח לו כיוון שהיום הכל וכולם ניתנים לקנייה והכל וכולם עומדים למכירה.
לכן אולי הגיע הזמן להודות שיכול להיות שזה נגמר. על המדינה השתלטת חבורה של עארסים, של אנשים דלוחים, חבורה אל מנשקי זקנים, עובדי אלילים, אנשים מושחתים וציניים שמחפשים לעשות קופה, לדפוק את השיטה, לרמוס את החלש, אנשים חסרי מעצורים או בושה שמשקרים במצח נחושה, לאומנים בגרוש ששרים את התקווה בגרון ניחר תוך שהם זועקים שטובת המדינה חשובה להם רגע אחרי שהם קיבלו תדריך מלוביסט, נתנו פטור ממס לישיבה וקראו לשמאלנים עוכרי המדינה.
כאשר האלטרנטיבה היא איש טלוויזיה שבפיו סיסמאות חלולות, כאשר התקווה הגדולה היא ראש ממשלה שמקבל מעטפות כסף ואז כותבי מכתבי המלצה, כאשר ההתנגדות מתבטאת ביצירת מם מקוון, תמונה משעשעת, פוסטר מעוצב, קבוצה בפייסבוק, לייקים, שמייקים ושאר פאסיביות מקוונת, כאשר שר הביטחון מאיים בתקיפה של מדינה גדולה כדי להיות עוד יום אחד בתפקיד, כאשר ראש הממשלה הוא מריונטה של אינטרסים, כאשר הריבית עולה, הדלק עולה, המע"מ עולה, מס הכנסה עולה, מוצרי המזון עולים, מחירי התחבורה הציבורית עולים, הארנונה עולה, המים עולים, החשמל עולה, חינוך חינם עולה, השכלה גבוהה עולה ובמקביל כל מה שהיה פה פעם חשוב מתרסק – כבוד, ערבות הדדית, דאגה לחלש, בריאות לכל, השכלה רחבה, כאשר כל זה קורה, אז הייאוש מתחיל לדבר.
עם כל כמה שקשה כאן, אף פעם לא ראיתי את עצמי גר במקום אחר. אני קשור למקום הזה ומשום מה היה לי ברור שלא משנה איפה אהיה, לא ארגיש בו בבית כמו שאני מרגיש בישראל. אולי זה בגלל שאני כל כך קשור לעברית ועם כל האהבה שלי לאנגלית, אני מתקשה לדמיין מצב שבו אורחק מהשפה שלי.
ובכל זאת אני, משלם המסים, שומר החוק, השכיר שמנסה לעבור עוד חודש, ולא מצליח ולכן הוא לוקח על עצמו עוד עבודה, ואז עוד אחת ועוד אחת קטנה, אני המיעוט. בשנה שעברה הרגשתי שאנשים מוכנים לקום ולהילחם חזרה, היתה לי הרגשה שאני הרוב, אבל אולי טעיתי כי זה כבר לא קורה השנה, לא קורה מספיק. האדישות השתלטה ואחריה, בדרך כלל, באים אחד משניים: שקיעה של החברה, הרמת ידיים אל מול כנופיה של ברונים שודדים שהשתלטה עליה, או אלימות חסרת רסן שתתפרץ בבת אחת כאשר המערכת לא תצליח עוד להכיל את הזעם.
אני מצטער שאני לא יכול לסיים בנימה של "בואו נלחם על הבית". קשה להילחם על הבית כאשר אין לך אוויר, כאשר אתה מרגיש שזה לא הבית שלך שאתה נלחם עליו, אלא בית של מישהו אחר שיושב לך על הצוואר כמו עלוקה, חונק אותך בהדרגה, מביט בך במבט ריק וסתמי בשעה שהנשמה שלך מכחילה. אני מצטער שאין לי בשבילכם תקווה. על המדפים שלי יש היום רק יאוש, מיאוס וגועל. זה מה שנשאר.
אני לא מאשים אף אחד שמחפש למלט את עצמו החוצה.
אפילו הפסקתי להאשים את עצמי שגם אני חושב על זה.
כתיבת תגובה