קראתי בעיון את ביקורתו של תומר ברנד ב"העין השביעית" המתייחס לטקסט שפרסמתי לפני כמה ימים ואשר עוסק בדרכי השימוש של הפוליטיקאים הישראלים ב"פייסבוק".
קשה לומר שהופתעתי מהביקורת שכל כולה אד הומינם ואולם פטור בלא כלום אי אפשר שכן אפילו מטקסט כמו של ברנד אפשר ללמוד משהו. הערותיו פותחות צוהר אל תפיסת עולמם ועומק מחשבתם של מי שמעצבים את החדשות והדעות.
בטקסט של ברנד מקופלות שתי ביקורות. את הראשונה אפשר לסכם כך: "אתה מדבר?! אתה עושה בדיוק את אותו הדבר!". קשה שלא להתרשם מהעובדה שעורך חדשות ב"מעריב" ועורך מדור הדעות באתר האינטרנט של העיתון, לא מכיר בתהום שפעורה בין מי שמתארח אחת לשבוע-שבועיים, למשך כחמש דקות, בתוכנית טלוויזיה לבין נבחר ציבור שמקבל עשרות אלפי שקלים מדי שנה רק כדי "לשמור על קשר עם הציבור" ושאמור לנהל דיאלוג מעט יותר מתוחכם, שוטף ונוקב עם מי ששלחו אותו לכנסת כדי לשרתם (ובאותה הזדמנות מוסיף חטא על פשע כאשר הוא מערבב שימוש ב"טוויטר", בו כלל לא נגעתי בטקסט שלי, ואשר היכולת לפתח בו שיחה מוגבלת גם כך, לשימוש ב"פייסבוק").
העובדה שברנד גוזר את אמת המידה התקשורתית הראויה לפוליטיקאים מדרך פעולתו של אדם מהיישוב, שאינו נבחר ציבור, שלא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד שכן אף אחד לא בחר בו למשרה ציבורית, מלמדת לא מעט על תפיסתו והבנתו של ברנד את המונח "שליח ציבור". בעיניו, כנראה, "שליח ציבור" הוא סתם מישו. כמוהו.
ביקורתו של ברנד הזכירה לי את העימות המפורסם בין ג'ון סטיוארט לאנשי Crossfire מ-CNN במהלכו האשימו אותו אנשי CNN שהוא מטיף לאחרים לשאול שאלות קשות אבל כאשר פוליטיקאים מגיעים אליו לאולפן הוא לא מתעמת איתם. תשובתו של סטיוארט היתה שהעובדה ש-CNN מחפשת את אמות המידה העיתונאיות שלה בתוכנית של "קומדי-סנטרל" מסבירה לא מעט (על המקום שאליו הגיעה CNN עצמה). מצד שני, "מעריב".
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=aFQFB5YpDZE[/youtube]
את ביקורתו השניה של ברנד ניתן לסכם במשפט "אבל אין עם זה שום בעיה! אין שום בעיה שהם מעדכנים את העוקבים אחריהם שהם מתראיינים בכלי התקשורת!". ובכן, אני חושב שיש עם זה בעיה כאשר זה הדבר היחיד שהם עושים.
אחד ההבדלים העיקריים בין מדיה מסורתית דוגמת "מעריב" לבין מדיה חדשה דוגמת "פייסבוק" הוא ש"פייסבוק" מאפשרת למשתמשים בה אינטראקציה, היא מאפשרת דיאלוג, היא מאפשרת שיחה – אדרבא, היא מזמינה אינטראקציה, דיאלוג ושיחה. כאשר נבחרי הציבור משתמשים ב"פייסבוק" כדי לפרסם משפטים דוגמת: "בואו לצפות בי בתוכנית הבוקר" הם הופכים את הפלטפורמה האינטראקטיבית הזו ללוח מודעות חד-כיווני שהרי איזה סוג של שיחה מזמינה הודעה שכזו?
אכן, ל"פייסבוק" אין חוקים אבל ל"פייסבוק" יש הטיה, הטיה לכיוון שיחה, לכיוון תקשורת דו-כיוונית. אם נבחרי הציבור היו משתמשים ב"פייסבוק" גם כדי להודיע על מעשיהם בתקשורת וגם כדי לנהל שיחה, מילא. אבל רק? לזה בדיוק התכוון מרשל מק'לוהן כאשר דיבר על "הראי האחורי". אמצעי התקשורת החדשים כל כך מהממים אותנו שאנחנו מבינים אותם רק במונחים של המדיום הישן. מה זה "פייסבוק"? אהה, זה כמו לוח מודעות! רק בחינם! נהדר!
מצד שני, כעת, כאשר ברור שרף הציפיות של ברנד מנבחרי הציבור נגזר ממעשיי שלי, אין לי אלא לשאת באשמה בכל זה ולומר: אשמתי, בגדתי – זה הכל בגללי.
כתיבת תגובה