מזמן לא נהניתי ככה.
במשך תקופה ארוכה טענתי שיש רק מדיום אחד שלא השתלטתי עליו והוא רדיו. זה לא לגמרי מדויק – גם קולנוע הוא מדיום וגם קולנוע מעולם לא עשיתי – אבל בכל הקשור למדיה שמשודרות חי או כמעט חי, עשיתי הכל: עיתונות? יש. אינטרנט? בוודאי. טלוויזיה? בהחלט. הרצאות בפני קהל? בלי סוף, ים של קהל. אפילו ספרים כתבתי. אבל רדיו הוא המדיום היחיד שכאשר הגעתי אליו הגעתי כמרואיין מזדמן (בניגוד לטלוויזיה) ואף פעם לא כמנהל ההצגה.
ואז באה ההצעה הזו.
בואו נשים את הדברים בפרופורציה, כן? זו בסך הכל שעה אחת, שעה מיוחדת לשבוע הספר, סוג של אירוע חד-פעמי. ובכל זאת, נהניתי עד עמקי נשמתי. אני אפילו לא יודע ממה בדיוק: מכך שסוף סוף התנסיתי במשהו שרציתי לנסותו כבר הרבה זמן, מכך שהרגשתי שאני לגמרי מבין אותו, את השפה שלו, ומצליח להשתלט עליו תוך זמן קצר, או אולי זו פשוט ההתלהבות הזו כאשר אתה עושה משהו חדש, לא מוכר, ילד שנכנס בפעם הראשונה לחנות צעצועים.
תהא הסיבה אשר תהא, מזמן לא נהניתי ככה.
וזה גרם לי לחשוב.
בסך הכל יש לי לא מעט מזל. אני עושה המון דברים שבעיני לא מעט אנשים הם חתיכת צ'ופר. על חלקם ממש נאבקתי – מעטים הדברים שבאים בקלות בחיים. חלקם הגיע למפתן דלתי, הגיש את עצמו, הזמין אותי. ולמרות שרק לעתים רחוקות אני ממש סובל (וגם זה נראה לי בסדר גמור – אי אפשר ליהנות כל הזמן, החיים הם לא לונה-פארק), מזמן לא נהניתי ככה. וכאשר אתה פתאום ממש נהנה ממשהו שאתה עושה, אתה מתחיל לשאול את עצמך שתי שאלות:
1. האם ביומיום אתה עושה את מה שאתה צריך לעשות?
2. איך משיגים שוב את התחושה הנעימה הזו, המספקת הזו, המהנה הזו?
אולי זה סתם מרדף מטופש, שלא לומר ילדותי, אחרי עוד קצת אנדורפינים, אולי אנחנו פשוט מתוכנתים לחפש עוד מנה, אבל אתמול, כשיצאתי מהתחנה, פתאום הבנתי את האנשים שגומרים לטפס על הר וכבר מתכננים את ההר הבא.
להאזנה באתר iCast לחצו כאן.
להורדת התוכנית (MP3) לחצו כאן.
כתיבת תגובה