לפני כמה ימים פגשתי את החברה שלי, דנית. דנית היא מסוג הבחורות שהכל הולך להן בחיים והן לא יודעות את זה. ישבנו בבית הקפה הכי אופנתי בתל-אביב בשעת בוקר מאוחר. שתינו רק התעוררנו אבל בניגוד אליי, היא נראתה כמו מיליון דולר. "איך את עושה את זה?", שאלתי אותה בפליאה. דנית הביטה בי וחייכה "אני פשוט חיה את חיי, בלי זיופים, כמו שאני מאמינה". בחנתי אותה ואז, כאשר הגיע ההפוך, הבנתי.
ההפיכה במצריים שבה העם המחוץ תחת מגפו המסומר של הרודן הנוראי והממש גועלי חוסני מובארק, התרחשה מכיוון שהאנשים הרגישו שהם לא יכולים יותר. כולנו קמים לפעמים בבוקר, או קצת מאוחר יותר, מביטים בראי ורואים, פשוט רואים, שהפוני לא מסתדר. וזה משגע אותך כי רק אתמול היית אצל הספר ועשית כזה פן מטמטם ובכל זאת זה לא מסתדר. זה קרה לחברה שלי, כפית, לפני חודש. ביקרתי אותה אחרי שהיא אשפזה את עצמה על סף התמוטטות עצבים. "את צריכה להקפיד יותר על בריאות נפשך", נזפתי בה. היא הסתכלה עליי בעיניים עצובות, אותם עיניים של העם המצרי שהתקומם כנגד השלטון הנוקשה, האלים, הברוטאלי, האגרסיבי והממש לא נחמד של חוסני מובארק.
הבעיה היא שיש אנשים שחושבים שאפשר להצליח במאבק פוליטי מבלי שקודם מכשירים את הלבבות. זה בלתי אפשרי. אנחנו חיים במדינה מטורפת שבה אנשים אוכלים האחד את השני רק מכיוון שהם לא לחצו מהר מספיק על דוושת הגז כאשר האור ברמזור התחלף לירוק. אני רואה אותם עם הג'יפים שלהם ומייחלת בליבי שהם יצליחו לתקן את עצמם. התיקון הוא לא עניין מסובך, הוא רק עניין של רצון והרי הרצון קיים בכולנו, לא?
זה מזכיר לי שבשבוע שעבר הייתי בארוחת ערב אם דן מנו, כן ההוא מ"הישרדות". אתם חושבים שאתם מכירים את דן מנו כי ראיתם אותו בטלוויזיה אבל אף אחד לא באמת מכיר את דן מנו. אחרי שקצת קשקשנו וריכלנו על החברים והחברות שלא ראינו כבר הרבה מאוד זמן (אחת עזבה את הארץ והיא גרה היום בסן-פרנסיסקו ביאכטה עם החבר המבוגר שלה שכל הזמן מציע לה נישואים אבל היא כל הזמן מסרבת מכיוון שהיא חושבת שהוא לא מציע לה מספיק נחמד, השני עבר לגור בפאריס ומנסה לכתוב את הרומן שהוא כותב כבר שלוש שנים אבל לא מתקדם מעבר לפרק השלישי למרות שאנחנו מאמינים שיום אחד הוא יהיה סופר גדול ויעלו אליו לרגל מכל קצוות תבל ויבקשו ממנו לספר את הסיפור של איך במשך תקופה ארוכה הוא לא הצליח לכתוב מעבר לפרק השלישי) התחלנו לדבר על הנושא הכי חביב עליו: אני.
אני פחות אוהבת לדבר על עצמי אבל דן ממש אוהב את זה. אני אוהבת את דן והוא משוגע על הכתיבה שלי ובכלל הוא מצחיק אותי כאשר הוא מתחיל לדבר על פוליטיקה. בשיחה ההיא, שאני מספרת לכם עליה, הוא סיפר שהוא היה באסיפה פוליטית של שאול מופז. הגיע הזמן שכולנו קצת נרד משאול מופז. כן, הוא אמנם לא דיבר אמת כאשר הוא אמר שהוא לא ייכנס לממשלה של ביבי אבל אם בשורה התחתונה הוא יצליח לשנות את החוקים שהוא הבטיח שהוא ישנה, האם זה לא היה שווה?
כן, זה קצת מגעיל הדבר הזה שהוא עשה אבל האם לא כולנו לפעמים קצת "מעגלים פינות", מספרים "שקרן לבן", מעדיפים שלא להיות "כנים עם עצמנו", קצת "מייפים את המציאות", מעדיפים לראות את חצי "הכוס" המלאה? האם לא כולנו נרוויח מכך שתהיה לנו בישראל ממשלה גדולה שאינה נתונה לסחטנות של גורמים קטנים, קיצוניים, מפחידים, בלתי ציוניים וממש מבהילים? הפוליטיקה בישראל דומה לשדה קרב שבו כל אחד מנסה להשיג משהו ממישהו באמצעות הפעלת כוח וזו הפכה למטבע הכי חזק בציבוריות הישראלית.
ניטשה טען שאם משהו לא הולך בכוח צריך לנסות ביותר כוח אבל לא סתם ניטשה בכה. הוא בכה כי הוא הבין שהוא טעה. גם חוסני מובארק, שעכשיו עומד לדין בגין פשעיו נגד העם המצרי, העם שהוא היה הנשיא שלו, העם שהוא נלחם למען טובתו, העם שהוא הגיע ממנו, העם שנאנק תחת מגפו המסומר, העם שרק רצה לקנות במכולת פיתה עם זעאטר, העם שנמאס לו כבר מהסרט המצרי, העם שמרד בו באמצעות טוויטר ופייסבוק, העם שיודע שמגיע לו יותר, גם חוסני מובארק יודע שלפעמים כוח לא עוזר. לפעמים אתה צריך להביט פנימה, אל תוך עצמך ולהבין שכוח הוא לא הכל בחיים, אפילו לא הרוב. אם אתה רוצה להצליח במעשה ידייך אתה צריך לחיות את חייך באופן אמיתי ולא מזויף. כמו דנית.
סטטוס: תמיד תסתכלו על הצד הבהיר של החיים.
כתיבת תגובה