הזמן רץ כשנהנים, כך לפחות נהוג לומר.
אם גיל ארבעים הוא גיל מדכא, גיל ארבעים ואחת הוא האב-טיפוס של הגיל הסתמי. אין בו שום דבר מיוחד. אף ספר, ככל שאני יודע, לא נכתב על אנשים שהגיעו לגיל 41, זמרים מפורסמים לא מתים באופן קבוע בגיל 41 (אם כי כאשר מקלידים "age 41" בגוגל, התוצאות העיקריות הן ידיעות על כל מיני אנשים שמתו בגיל 41. יש למה לצפות!) ובאופן כללי הדבר היחיד שגיל 41 אומר לי הוא שמה שהיה שנה שעברה, אז החלפתי קידומת, לא היתה בדיחה סרה, סוג של חלום בלהות. לא. זה כאן כדי להישאר. לפחות עשר שנים. כלומר, נשארו רק עוד תשע. במקרה הטוב.
אף פעם לא חיבבתי ימי הולדת והעובדה שימי ההולדת שלי נופלים באופן קבוע על פסח, החג המאוס בלוח השנה העברי, שבנוסף לכל תחלואיו הבלתי נסבלים (סדר פסח, חופשת בית-ספר פסח, פקקים של פסח) יש בו גם את האוכל המזעזע ביותר שאפשר להעלות על הדעת, גורמת לכך שאפילו לחגוג כמו שצריך באיזושהי מסעדה אי אפשר.
אז מה מאחלים לילד יומולדת שחוגג 41? בעיקר שיגיע לגיל 42 מכיוון שאחרי גיל ארבעים, כפי שאומר לואי סי.קיי, אפילו הרופאים מפסיקים בניסיונות שלהם לתקן אותך.
רק בשמחות.
כתיבת תגובה