"ישראל היום", זאת לא חדשה מרעישה, הוא הביטאון של הזוג המלכותי המטונף של ישראל. מילא, בדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה, גם לבתי מלוכה מגיע שיהיה עיתון. השאלה היא למה העיתון חייב להיות כל כך עילג.
בשעת בוקר מוקדמת הגעתי למכללה למנהל ומיד דחפו לי ליד את "ישראל היום". בדרך כלל אני נמנע מלגעת בחומרי התעמולה של ביבי אבל הפעם השעה היתה כל כך מוקדמת שהושטתי יד ולקחתי.
הסיפור המרכזי בעמוד הראשון עוסק בתקיפת החיילים בחיפה. הכותרת היא "זעזוע מניסיון הלינץ' בחיילים". לא ברור מה הכותרת רוצה לומר. היא רוצה לומר שאני צריך להיות מזועזע? רוצה לומר שהעורך הראשי, עמוס רגב, מזועזע? רוצה לומר שהורי החיילים מזועזעים? מילא, זעזוע זה טוב, זעזוע זה מוכר.
אבל דווקא כותרת הגג האדומה של הסיפור הזה לכדה את תשומת ליבי. וכך נכתב בה:
המשטרה חוקרת: האם הרקע לקטטה האלימה – לאומני?
נאלצתי לקרוא את הכותרת הזו שלוש פעמים כדי לרדת לעומקה ועדיין לא הצלחתי. נסו לקרוא אותה בקול רם ותבינו את הבעיה.
אם הכותרת מבקשת לדווח שהמשטרה חוקרת האם הרקע לקטטה האלימה הוא לאומני, בשביל מה צריך את הנקודותיים ובשביל מה צריך את הסימן שאלה? הרי אפשר לנסח: "המשטרה חוקרת האם הרקע לקטטה האלימה לאומני" – יבש, עובדתי, כותרת "הארץ"ית קלאסית ואין כל צורך בסימן השאלה. אם רוצה הכותרת לשאול שאלה ("האם הרקע לקטטה האלימה לאומני?") מה הצורך במקף? מה רוצה המקף לומר? איך צריך לקרוא את הכותרת הזה? "האם הרקע לקטטה האלימה (פאוזה דרמטית של סנאי בלשני) לאומני?!?!?!?!?".
אפילו משכתבים כמו שצריך הוא לא מצליח להעסיק. שמעתי שנתן אשל מחפש ג'וב.
כתיבת תגובה