כאשר אני נתקל בטורים של לילן סיגן, אני בדרך כלל קורא אותם בפה פעור. את דרכה כפרשנית לענייני ממש כל דבר, סוג של "סמדר שיר, הדור הבא", "דנה ספקטור, גרסת שנות החמישים", "מיכל ינאי, המהדורה הכלכלית", "ג'ודי ניר-מוזס, ועכשיו גם על נייר עיתון", החלה סיגן ב"גלובס" (קודם לכן עבדה במוסף הכלכלי של "הארץ", שם עבדנו כקולגות תקופה קצרה). אחרי "גלובס" עשתה ויש קצר בטלוויזיה ובשבועות האחרונים היא מנפקת טורים ב"מעריב", במה שהולך ומתברר כקאלט החדש של עיתונות חוקרת בעידן ניר חפץ.
לא אלאה אתכם בטורים קודמים של סיגן, אחרי הכל יש גבול להתעללות, ובכל זאת הטור האחרון שלה, שמופיע בנרג'-מעריב תחת הלוגו של מוסף "סופשבוע" (האם יתכן שהטקסט הזה הופיע גם במהדורה המודפסת?), הוא ללא ספק שיא חדש בעירוב של גבוה ונמוך, רציני וקליל, "עובדה" עם "גיא פינס", פומבי ופרטי, בינלאומי וביתי וכל זה בתיבול עמוק של עילגות, שבאופן אישי הזכירה לי טקסט שנכתב כשיעורי בית של תיכוניסטית שביקשו ממנה לכתוב טקסט אישי על המתרחש בסוריה.
כן, סוריה.
אתם מבינים, סיגן החלה להרהר במתרחש בסוריה והגיעה למסקנה שיש לדבר על שני זנים (כך במקור, זנים) של בני אדם – המיואשים והאמיצים – וזאת כדי לטפל בשאלה ששאל את עצמו מהאטמה גנדי (מה?). בין לבין היא מספרת על רכישה של ראי גדול לחדר האמבטיה שלה, מביעה את דעתה על מידת הרלוונטיות של מועצת הביטחון של האו"ם, מתארת כיצד היא משתמשת בפינצטה כדי לשלוף שערה שחורה מהסנטר שלה, מנתחת את הצביעות של משפחת אסד, קוראת להחרים את "סמירנוף", פוסקת שהעולם מגעיל וכל זה ב-1,000 מילה.
יש דברים שאפילו אני לא הייתי יכול להמציא אותם.
סיגן היא נערת הפוסטר של סוג העיתונות שעיתונים רבים, ובראשם "מעריב", החלו לייצר. עיתונים מהסוג הזה מפטרים את אביב לביא ורותי סיני שהתמחו במשך שנים בתחום מסוים ותחתם הם מביאים אנשים שאין להם שום התמחות בשום דבר (ואם יש כזו הם מקפידים שלא להפגין אותה) ונותנים להם להגג. תכתבו על משהו, לא משנה על מה.
מספר האנשים בעיתונות הישראלית מדור הביניים שיכולים להגג על משהו, לא משנה על מה, ויצא להם טור פצצה מסתכם באחד. קוראים לו דרור פויר. לכותבים אחרים יש עליות ומורדות, ימים טובים יותר וימים טובים פחות (רענן שקד, שי גולדן, שלומי ברזל, דנה ספקטור וכדומה). סיגן שייכת לקבוצה השלישית: כאלו שאם יוצא להם טקסט טוב שעוסק בשום דבר (היא תמיד כותבת על שום דבר) הרי שזה אירוע שיש לסמן אותו בלוח השנה, ואז להכריז עליו במהדורת החדשות, לציין אותו בישיבת ראש הממשלה, לכנס את זקני העם בכיכר העיר ולרקוד הורה עד אור הבוקר. למרות זאת, נותנים לה לכתוב כאילו היתה בתו האובדת של נוחי דנקנר.
אם זה לא היה עצוב זה היה היסטרי.
כתיבת תגובה