לפחות נדע שניסינו

קטגוריות:

יונתן שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות טקסט וביקש לפרסם אותו בקטגוריית כתב/ת אורח/ת. הנה הטקסט לפניכם.

***

אז כבר אין יותר מחאה ברחובות. התקשורת זנחה אותה, אולי משעמום, ואולי בגלל שנזכרה שלא כדאי להרגיז את מי שמפרנס אותך. כשכבר מדברים על המחאה, השיח הוא תמיד סביב "המהפכה שלא קרתה". זה היה מאבק של אנשים עסוקים, אנשים שאין להם זמן למלחמות. יש להם שכר דירה לממן, ותרגילים להגיש, וילדים לגדל, ומיסים לשלם, ומילואים. קשה לגור באוהל בחורף, והלימודים התחילו, ורבאק, חייבים כבר לסיים עם התואר הזה, כדי שנוכל להתחיל תואר שני, ואולי אחר כך יהיה סיכוי שנתפרנס בכבוד. אולי.

מושב הכנסת של החורף התחיל, וכל מה שקרה בקיץ כאילו נשטף בגשם. אחרי שצעקנו במאות-אלפינו: אנחנו פה ונמאס לנו; אחרי שהזכרנו לנבחרינו ולעצמינו שאנחנו קיימים, שאנחנו בעלי הבית של המדינה הזאת, אנחנו הציבור שמחזיק אותה בחיים, ואנחנו לא יכולים לחיות ככה יותר; אחרי שהבהרנו לכולם שאי אפשר להתעלם מאתנו יותר, נציגינו חזרו לסדר היום המופרך שלהם. עם כל הכבוד להפגנות החמודות שלנו, יש דמוקרטיה לכרסם בה, והזמן קצר והמלאכה מרובה.

נהוג מאוד בציבור החילוני לבכות את חורבנם של לימודי האזרחות, להזדעק על דחיקתה מתוכנית הלימודים של ה"ודמוקרטית" לטובת ה"יהודית". אבל כשרואים את ההתייחסות שלנו לפוליטיקה, מתברר שרובנו ישנו בשיעור או העתקנו במבחן. ישראל היא לא מצרים. אנחנו לא צריכים כיכר תחריר, השינוי לא יגיע במהפכה. ישראל היא עדיין דמוקרטיה ייצוגית, ומי שרוצה להשפיע, מי שבאמת חרד לעתידינו ורוצה להציל את המדינה, מוזמן להשתתף במשחק.

יש ויכוח גדול בינינו, האזרחים שיצאו להפגין או הזדהו עם המחאה, לגבי מה בדיוק צריך לשפר, ואיך בדיוק נעשה את זה. אבל מעל כל המחלוקות האלה, אני משוכנע שיש כמה עקרונות יסוד שכולנו נסכים איתם.

הראשון הוא שהזמן דוחק. כל יום, חודש ושנה שעוברים במציאות הנוכחית מדרדר אותנו קרוב יותר אל פי התהום. כל שנה היא עוד שנתון אבוד של נוער חרדי שאינו מסוגל להתקיים בכוחות עצמו ולפרנס את משפחתו. מול החברה המתחרדת, המנהיגות הקיצונית וקשיי המחיה הבסיסיים, יותר ויותר אנשים צעירים מגיעים למסקנה שהם לא יכולים להישאר כאן. המתמחים המתפטרים הם רק קצה הקרחון של בריחת מוחות המונית שהולכת ומתגבשת. כל מי שרואה בבהירות מבין, שאם לא נעשה משהו עכשיו, בעוד עשור לא תישאר מדינה לנו ולילדינו.

הבחירות הבאות יהיו קריטיות לשינוי הזה. כישלון להציף את הצורך ברפורמה לראש סדר היום הציבורי, כישלון להכניס כוח משמעותי לכנסת שירסק את שליטתן של קבוצות הלחץ שמכתיבות את חלוקת המשאבים וסדרי העדיפויות, יסתום את הדיון הציבורי עד שיהיה מאוחר מדי. אנחנו יכולים להפגין ולצעוק עד 2020, אבל כל עוד זה לא מתרגם לכוח פוליטי, אין לזה משמעות. מי שלא רוצה להתלכלך ולהשתתף במשחק הדמוקרטי, הוא לא יותר מקוריוז, מזרם אומנותי.

אני ואתם מסתכלים על המפה הפוליטית, ולא רואים מוצא. המפלגות הקיימות לא מסוגלות לענות על הצרכים שלנו. הן לא הבינו את מה שקרה בקיץ, ואת מה שהבינו הן לא אהבו. מנגד, כל מיני תנועות קטנות ו"לא פוליטיות" צצות כפטריות אחרי הגשם. מארגנות חוגי בית וכנסים וקמפיינים פרסומיים, שנותנים לחבריהן הזדמנות להסכים מאוד אחד עם השני ולהרגיש צודקים ומרוצים. אף אחת מהן לא רוצה להתמודד בבחירות, אולי מעצלות, אולי מפחדנות, אולי מחשש שלא יזכו באמון הציבור, או מהסיכוי שכן יזכו בו ואז אשכרה תהיה להן השפעה.

יש בישראל ריק מנהיגותי. הוא קיים פה הרבה שנים. הוואקום הזה הביא לנו את אולמרט לראשות הממשלה והוליד את קדימה, החור השחור של המרכז הפוליטי. הריק הזה, התסכול של המצביע הישראלי מהפוליטיקה, הוא שהכניס לכנסת שבעה מנדטים של מפלגת הגמלאים, מפלגה שההישג היחיד שלה היה הקמת משרד ממשלתי ריקני נוסף, שהרי אין לנו מספיק מהם. במקום שיש ריק צומח פאשיזם, ועל חשבונו התנפחה ישראל ביתנו. אנחנו עוקבים בדאגה אחרי הכנסת חסרת הרסן שלנו, ומקווים שהבחירות לא יהיו בקרוב, שלא נקבל בית נבחרים קיצוני עוד יותר. הרבה מאתנו מרגישים חסרי אונים; אנחנו יודעים שנהיה חייבים להצביע בבחירות הבאות, אבל אין אף מפלגה שמייצגת אותנו, שנוכל להצביע לה בלב שלם.

הפתרון היחידי הוא למלא את הריק הזה בעצמנו. תנועה פוליטית חדשה, מנותקת מהמוסדות הקיימים, שתזכה באמון הציבור ותזרים לכנסת דם חדש, היא הדרך היחידה להביא את המהפכה שאנחנו מייחלים לה. הרבה אנשים לא מאמינים שאפשר לעשות את זה. אני מאמין שהם טועים. מספיק להסתכל בתוצאות הבחירות מהעשור האחרון כדי לראות שזה קרה באופן שרירותי לחלוטין בכל פעם ופעם. אנשים שאף אחד לא שמע על קיומם נקלעו למרכזי מוסדות השלטון על ידי בוחרים מתוסכלים שהצביעו להם כמעט באקראי. אבל מעבר לדוגמאות הקונקרטיות, אני מאמין שאנחנו חייבים לעשות את זה, פשוט כי אין לנו ברירה. זה יצער אותי מאוד אם הילדים שיהיו לי ייאלצו לגדול בארץ אחרת.

אם נרצה שסופה של התנועה הדמיונית שלנו לא יהיה כישלון מהדהד כמו כל התנועות שקדמו לה, נהיה חייבים לעשות זאת אחרת. אסור לקוות למחטף או למקרה. כדי שתהיה משמעות לכל זה, התנועה החדשה תהיה חייבת לרכוש את אמון הציבור, בתהליך ארוך ומתמשך. התנועה הזאת תצליח רק אם תקום מתוך הציבור עצמו ועל ידיו. המניעים שלה יהיו חייבים להעמיק מעבר לאמביציה אישית, לסיסמאות ריקות ולאדלריזם זול. הבסיס שלה צריך להיות מושתת על דיון רציני, על הגדרה ברורה של הבעיות ועל חיפוש מושכל ונקי מאידיאולוגיה אחרי פתרונות מעשיים.

יש לנו היום את כל הכלים לנהל דיון שכזה. הרשתות החברתיות מאפשרות לאנשים לחלוק רעיונות ולבנות כוח פוליטי יותר מכל זמן אחר בהיסטוריה. מעגלי השיח שצצים ברחבי הארץ מדי פעם, אם ייערכו מתוך כוונה לממש את זכותנו הדמוקרטית לעצב את המדינה שאנו חיים בה, הם הזדמנות מצוינת לארגן את המנהיגות הבאה שלנו. בין כל האנשים שמשתתפים בהם יש לפחות כמה שראויים לשלטון יותר מכל מי שמחזיק בו היום.

אף פעם לא עשיתי שום דבר כזה, ואני לא יודע איך להתחיל. אני בסך הכל סטודנט בן 23, וכל הניסיון שלי בפוליטיקה מתמצה בפוסט הזה. אני כותב מתוך תקווה שעוד אנשים מרגישים כמוני, ומכירים בהזדמנות ההיסטורית ובבהילות לנצל אותה. ביקשתי מיובל לנצל את הבמה הזאת, בתקווה להגיע לאנשים מנוסים ממני, בתקווה שיש לכם רעיונות טובים, שנוכל לחשוב ביחד לאן הולכים מפה. איך מאחדים את כל שברי התנועות והעמותות שחיות באינטרנט למשהו ממשי ואמיתי.

זה עכשיו או לעולם לא. אם נצליח, אולי ניצור ישראל טובה יותר. אם לא, לפחות נדע שניסינו.

תגובות

34 תגובות על “לפחות נדע שניסינו”

  1. היי, התקשרו משנת 2001, הם רצו את מפלגת "ישראל אחרת" שלהם.

  2. לא צריך מפלגה אחת – צריך הרבה מפלגות! אחת כמו "העבודה" אבל זוכרת את האזרחים. אחת כמו "קדימה" אבל זוכרת את האזרחים. אחת כמו "הליכוד" אבל זוכרת את האזרחים. אחת כמו "ישראל ביתנו" אבל זוכרת את האזרחים. אחת כמו "ש"ס" אבל זוכרת את האזרחים. אחת כמו "חד"ש" אבל זוכרת את האזרחים. אחת כמו "רע"מ-תע"ל" אבל זוכרת את האזרחים. וכו'

  3. יונתן: בלי שום קשר לדעתי על המחאה, על הפוליטיקה, ועל ההצעה שלך, אשרי הדור שיש בו אנשים אכפתיים כמוך.

    התגובה הראשונה הזכירה לי את המשפט הזה של ניטשה, בתרגום חופשי שלי: ציניות היא הצורה היחידה בה נפשות [נמוכות? המילה בתרגום לאנגלית היא base] מתמודדות עם כנות; והאדם הנעלה יותר חייב להיות ער ורגיש לכל ביטוי, גס או עדין, של ציניות, ולטפוח לעצמו על השכם בכל פעם שליצן חסר בושה או איזה סאטיריקן מדעי מדבר כך היישר למולו.

  4. כדי להשפיע דרך הפוליטיקה לא צריך להקים עוד מפלגה או להתפקד למפלגה קיימת. נוחי דנקנר הקים מפלגה? ויצחק תשובה? ושני אלה הם רק דוגמה לגופים רבי השפעה על המערכת הפוליטית שלא נמצאים בתוכה.

    יש כבר מי שמפנה את האנרגיות של המחאה להשפעה פוליטית, וכדאי להכיר אותם: המשמר החברתי. הרעיון שעומד בבסיס היוזמה הזאת הוא שלא צריך להיות שחקן על הלוח כדי להשפיע על המשחק. הטייקונים למדו את זה כבר מזמן, אין סיבה שאנחנו לא נשתמש בידע הזה לטובת שאר ה-99%.

  5. אחד לשעבר

    ראשית אני מסכים ב-100% ששינוי יבוא רק דרך המערכת הפוליטית. עד שלא נהיה כוח פוליטי, או לכל הפחות איום פוליטי שום דבר פה לא ישתנה.

    שנית, אני לא מבין למה צריך להקים מפלגה חדשה. מה שצריך זה להתפקד למפלגה קיימת ולדרוש שהנציגים שלך במפלגה הזאת יעבדו למענך. קוראים לזה מעורבות פוליטית.

    מפלגה חדשה נשמע לי כמו משהו שמתחיל עם הרבה כוונות טובות וליהוק נוצץ כזה, נמשך באיזה גל הצבעה המוני מחאתי בגרוש טרנדי די תל אביבי ולפעמים קצת נבער (ראה הגמלאים) ונגמר בכמה משועממים חסרי יכולת שלא מבינים מה עושים בכנסת אבל מחפשים לקושש להם עוד כמה הטבות בכנסת לפני שהם עפים הביתה ומגיע הטרנד הבא. וזה עוד התרחיש הטוב.

    התרחיש הפחות טוב הוא מפלגה בראשות העילוי בעיני עצמו יאיר לפיד שבא להסביר לנו מה זה דמוקרטיה (אני ראש ממשלה), מה זה להיות ישראלי (להאמין שיאיר לפיד יפתור לנו את הבעיות) ומה בוב דילן אומר על כל זה.

    ואם אתם חייבים המלצה, המפלגה שכרגע נראה לי שהכי מייצגת בדעותיה ובתוואי שמתוכנן לה את השאיפות של המחאה החברתית היא ללא ספק מפלגת העבודה. נכון, יש לא מעט מה לשפר שם, לא הכל מושלם אבל היו״ר החדשה שלה הוא הדבר הכי טוב בעיני שקרה בפוליטיקה הישראלית מזה הרבה זמן: ערכים, יושרה, כושר ביטוי וגם לא מעט יכולת ביצוע ומרפקים פוליטיים ( כן אנחנו צריכים פוליטיקאים בכנסת, מה לעשות). בהקשר הזה כדאי אולי למי שלא משתכנע ב-100% לקרוא את הספר המצוין שלה ״אנחנו״ שיצא לא מזמן ומין אפשר בהחלט לעמוד על השקפת עולמה המאוד מגובשת של שלי יחימוביץ.

    מי שהשתכנע ורוצה לעזור לשלי כך שזה לא יגמר כמו שזה נגמר בכל פעם במפלגה הזאת הוא להתפקד למפלג העבודה. לקראת הבחירות הבאות יתקיים פריימריז שיקבע את פניה של המפלגה בשנים הקרובות. ככל שנוכל להכניס נציגים שייצגו אותנו בצורה טובה יותר כך הרשימה תהיה אטרקטיבית יותר ומצליחה יותר.

  6. אני מפנטזת על היום שבו התנועה הירוקה ומימ"ד יחזרו לפעול עם מפלגת העבודה (בגרסתה הנוכחית). אז אלך להצביע בלב שלם.

  7. עידן – זו לא ציניות. רק תזכורת שבכל דור ודור באים אנשים ואומרים את אותם דברים בדיוק ובסוף לא קורה מזה כלום, כפי שאפילו הכותב עצמו מעיד. לחשוב שבן אדם אנונימי יכול לפרוץ למערכת הפוליטית בישראל וליצר שינוי אמיתי כלשהו זו נאיביות ילדותית בשיאה. מנהיג מהסוג שישראל זקוקה לו עכשיו נואשות לא יכול לצוץ מן האנונימיות. נלסון מנדלה, מהאטמה גנדי או אפילו ברק אובמה לא הגיע לאן שהגיעו כי יום אחד באמצע שיעור פילוסופיה קמו והחליטו שצריך שינוי. הסיכוי היחיד שלנו בשלב זה לשינוי זה למצוא מישהו מתוך המערכת שמסוגל לבצע אותו או לחכות 20 שנה עד שיגדל פה עוד נלסון מנדלה.

  8. לא נראה לי שמלכיאור יסכים לתמוך בעיני. זו לא פנטזיה אלא סיוט.

  9. אני לגמרי מסכים שהיה עדיף להצטרף למפלגה קיימת ולקחת בה חלק. הבעיה היא שהמפלגות הקיימות, לטעמי, ממש לא מסוגלות לענות על הצרכים שלנו. האנשים שיושבים בהן שבויים בקונספציות ישנות, והם מפחדים לשנות אותן כי זה יגרום להם לאבד רלוונטיות.

    שלי יחימוביץ' ממש לא מסוגלת למלא את הריק הזה. לעולם לא תתפסו אותה מתבטאת בפומבי כלפי חובתם של החרדים להשתלב בשוק העבודה. היא תמנע כל יוזמה לבחון מחדש את מטרות החינוך הממלכתי, כי זה עלול לפגוע בתנאי ההעסקה הנוכחיים של המורים. אופן חלוקת המשאבים שהיא מציעה לא ישאיר בארץ צעירים מוכשרים שיכולים למצוא עתיד טוב יותר במקום אחר. היא מונעת מאידיאולוגיה שהרבה פעמים מסמאת את עיניה מלבחור בעמדה שתביא תועלת גדולה יותר לאזרח. ארגוני העובדים שהיא עומדת לצידם הם לעיתים קרובות לא יותר מקבוצת לחץ נוספת שנהנית מכוח לא פרופורציונלי לגודלה. בשביל אנשים כמוני, שלא משוכנעים שהפיתרון לכל תחלואי החברה הוא להוציא עוד כסף מהקופה הציבורית, היא רחוקה מלהיות פיתרון אפשרי.

    ראינו יותר מדי תנועות של "כוונות טובות" קמות ומתרסקות כמו שהם קמו, והציניות שלכם מובנת לחלוטין. חלק קריטי מהסיפור פה הוא להביא את האנשים הנכונים לקידמת הבמה, את האנשים שיודעים לעשות פוליטיקה, ושיעשו אותה באופן שיטיב עימנו. יש בינינו אנשים כאלה, וזה הזמן לבנות אותם.

    אני חושב שהסיבה הגדולה שמפלגות כמו "הגמלאים" לא יכולות להביא שום הישג, היא שמפלגה רצינית בישראל לא יכולה להתמקד במטרות שוליות, ולהתעלם מהתמונה הגדולה. אנחנו לא יכולים להגיד: נצטרף לכל ממשלה, ולו בלבד שתזרוק לנו עצם פה ושם. הדרך היחידה לעשות זאת היא להגדיר באופן ברור מה אנחנו חושבים בסוגיות המרכזיות של הפוליטיקה הישראלית, לפי הסדר הבא: שלום וביטחון, כלכלה וחברה, דת ומדינה. אני משוכנע שיש במרכז הפוליטי שלנו מכנה משותף מספיק גדול בכל התחומים האלה.

    אין במפה הפוליטית אף מפלגה שמוכנה לקחת אותנו ברצינות. כל יוזמות החקיקה הסמי-פאשיסטיות שאנחנו רואים הן, יותר מהכל, ביטוי לזלזול העמוק שנבחרינו רוחשים לציבור ולערכיו. יש לנו אופוזיציה שתקנית בצורה מעליבה, וזה נובע מכך שחברי הכנסת שבה רועדים מפחד, שאם יעזו לפצות פה נגד התועבות שמתרחשות כאן, זה יעלה להם ביוקר בבחירות.

    אז אפשר להתייחס לרעיון הזה בציניות, אפשר להרים ידיים, להתעלם מהבעיה או לארגן את המזוודות. ואפשר לעשות את מה שכבר קרה כאן, אבל לעשות את זה טוב הפעם. יש לנו מספיק נסיון רע עם תנועות פוליטיות כושלות, יש מספיק אינטלקט בין כולנו, כדי לזהות את הסיבות שהפסדנו בכל הפעמים הקודמות, ובהזדמנות האחרונה הזאת לנצח.

  10. אם תסתכל על הפעילות של כל אחד מהח"כים בנפרד, תגלה שרובם פעלו ופועלים לטובת דברים שהם מאמינים בהם, שלפחות חלקים מהציבור מסכימים איתם (יש כמובן גם לא מעט מושחתים/חסרי תועלת/אפסים מוחלטים, אבל לפחות לדעתי הם לא רוב מוחלט). וגם נתניהו/ליברמן פועלים למען דברים שהם מאמינים בהם (וזה מה שהופך אותם למסוכנים). התוצאה הסופית היא לא מוצלחת כיוון שכל אחד מושך לכיוון אחר, והאינטרסים הסותרים הופכים את הכל לתערובת של פשרות. מה התועלת ב"להגדיר באופן ברור מה אנחנו חושבים בסוגיות המרכזיות של הפוליטיקה הישראלית" ולחפש את הפערים בינך לבין מפלגת העבודה ואז לזרוק לקלחת הפוליטית עוד מפלגה שנניח (בצורה סופר אופטימית ולא ריאלית) תגנוב 20 מנדטים ותאלץ להתפשר על מרבית הנושאים שחרטה על דגלה?

    בסופו של דבר, הממשלות בישראל לא נמדדות ביושר המצע שעל פיו נבחרו, אלא בכמה אתנן הן נותנות לשותפות הקואליציוניות, וכמה מרחב פעולה הם משאירות בידן להעביר בכל זאת כמה החלטות חשובות. מי שחושב שהמנדט שנתן לו העם מאפשר לו לפעול כראות עיניו, יגמור כמו ברק. מי שייתן לעצמו להיסחט יותר מדי, יגמור כמו ביבי (בעיקר בקדנציה הראשונה). באמצע יש פוליטיקאים כמו שרון ואולמרט, שהצליחו לתת אתנן פוליטי אבל גם לא להתשתתק לגמרי (על רבין אני לא מדבר, ההישג האלקטורלי שלו הוא משהו שכנראה לא יחזור על עצמו בשנים הקרובות, וגם אז הקואליציה שלו נשמרה בזכות אתנן פוליטי ידוע לשמצה לפורשי "צומת").

    בקיצור, לפני שאתה מחפש את ההבדלים בינך לבין שלי יחימוביץ, תחשוב היכן אתה ואלי ישי נפגשים.

  11. נדב לחמן לזר

    יונתן,
    חלקים מהביקורת שלך על שלי יחימוביץ' מוצדקים (התמיכה בעופר עיני למשל), אבל חלקים מהם פשוט מצביעים על הכיוון הפוליטי/אידיאולוגי שלך, שרחוק מלהיות מוסכם על ציבור רחב בארץ. הטענה שאופן חלוקת המשאבים שהיא מציעה "לא ישאיר בארץ צעירים מוכשרים" וגו' שנויה במחלוקת. גם היחס שלה לנושא תעסוקת החרדים מורכב יותר ממה שכתבת.
    לא ברורה לי הצעה להקים מפלגה בלי להצביע על ערכים מרכזיים, ובאופן כללי נראה לי אפקטיבי בהרבה להתפקד למפלגה קיימת ולהשפיע על רשימת המועמדים והמצע שלה.
    המחאה החברתית לא הסתכמה בהפגנות הענק. מדובר על תהליך עמוק ומשמעותי בחברה הישראלית, שמתבטא בנקודות רבות בתקופה האחרונה: הבחירה של שלי יחימוביץ' לראשות העבודה, התחזקות מעמדו של כחלון בליכוד למרות הצעדים שהוא מוביל, הצלחת המאבק למען המלצות שישינסקי (ומספיק לראות מה קרה לניסיון דומה ב-2001), הקמתה של מפלגה ירוקה-אדומה, התנועה הירוקה, שהיתה הגדולה מבין המפלגות שלא נכנסו לכנסת בבחירות האחרונות (וכל הסקרים מצביעים על כניסה צפויה) ועוד.

    אני פקוד בתנועה הירוקה, ואשמח לראות אותה משתלבת ברשימה רחבה יותר של השמאל החברתי והמדיני בישראל, שלא במסגרת איחוד מפלגות. אני חושב שעיון מדוקדק ברשימת המפלגות בישראל יכול לאפשר לכמעט כל אחד שרוצה להשפיע למצוא את מקומו.

  12. לפני שבודקים איך אפשר להשפיע על המערכת הפוליטית בישראל צריך להבין מה לא עבד עד עכשיו. לדעתי מה שלא עובד זה שהמערכת בישראל מתרכזת אך ורק בדבר אחד: הנושא המדיני-בטחוני. זה ה"קומפורט זון" של נבחרינו, שרובם בכלל גנרלים בדימוס, או נתפסים ככאלה בעיני עצמם. לכן גם לעולם לא יהיה פתרון מדיני לבעיה הפלסטינית, כי אם יש שלום צריך להתחיל לטפל בבעיות הכלכלה, ולמי יש כוח לזה עכשיו? בינתיים, הריק הזה שאב לתוכו את בעלי ההון, שרואים כיצד הבורות של הגנרלים בענייני כלכלה מסייעת להם להשתלט על מרכזי ההון של המדינה. ובמקביל, אנשים (?) כמו ביביהו וליברמן מפרקים כל סממן של דמוקרטיה במדינה.
    הבחירות הבאות, בהנחה שבאמת יהיו בחירות, הן קריטיות כי הן האחרונות שיהיו במדינה. לאחריהן יוכרע אם נהפוך לתיאוקרטיה של רבנים או לדיקטטורה של פאשיסטים. יש כמובן סיכוי קלוש שאיכשהו אנשים פתאום יבחרו עבודה או חלילה מרצ. הסיכוי לזה קלוש בערך כמו הסיכוי שכולנו נזכה שבוע אחרי שבוע בלוטו, בייחוד שאני בכלל לא ממלא.
    אני התייאשתי, אבל שיהיה בהצלחה.

  13. מלחמות לא קורות בחורף

  14. אלעד – התאוריית קונספירציה של "לא יהיה הסכם מדיני כדי למנוע דיון על הבעיה הכלכלית" מניחה שכל מנהיגי ישראל מסכימים ביניהם לשלם מחיר דמים ומחיר מוסרי רק כדי להעביר את הדיון למגרש הכלכלי (מה שלא יקרה, כיוון שהסכם מדיני עם הפלסטינאים לא יפתור את מרבית בעיות הבטחון של ישראל, ראה נושא איראן/חזבאללה/חמאס/סוריה/המשך מאבק של פלגים פלסטיניים מתנגדי הסכם). כמובן שלגנרלים קשה לעשות את השינוי הזה, ומי שיושב בימין פשוט מתנגד למתווה ההסכם שמוסכם על המרכז-שמאל ועל אבו מאזן (פחות או יותר מתווה קלינטון).

    לפני שלוש שנים היה פה ראש ממשלה שרחוק מלהיות גנרל. נכון שבתקופתו היו שתי מלחמות (שהראשונה הגיעה להישגים אבל במחיר גבוה מדי, והשניה הייתה מיותרת וברברית), אבל לפחות על פי עדותו של אבו-מאזן, שני המנהיגים היו קרובים מאוד להסכם, ולדעתו עוד תקופה קצרה של מו"מ היתה מביאה לשם. היום שתי נשים לא גנרליות ופרגמטיות חולשות על שתי מפלגות גדולות (גם אם העבודה קטנה כרגע, היא כנראה תגדל בבחירות הבאות). אני מרשה לעצמי להיות קצת אופטימי בנושא הזה.

    אבל אני מסכים שלמנהיגים קל יותר להתעסק בנושא המדיני שם קל לגבש מדיניות סדורה, מאשר בנושא הכלכלי הסבוך, וחבל שזה המצב. אבל כל זה כבר אוף טופיק מוחלט…

  15. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    יונתן

    ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל מלאה באנדרטאות ליוזמות פוליטיות מהסוג שאתה מתאווה אליהן. הנה כמה דוגמאות:

    ד"ש
    צומת
    מפלגת המרכז
    שינוי
    הגמלאים

    ובטח יש עוד כמה ששכחתי או עד אפילו מלפני תקופתי. כולן גמרו בפח האשפה של ההיסטוריה.

    קדימה היא הסוג היחיד של מפלגת מרכז מהסוג שהצעת אשר הצליח (מבחינה אלקטוראלית ודאי, שאר הבחינות – שכל אחד ישפוט לעצמו).

    מעבר לאוטופיות שתיארת, מה שיש זה המציאות והיא די פשוטה. שתי מפלגות ניאו ליברליות (ליכוד וקדימה שמנסה להתחפש בזמן האחרון למי שדואגת לבית המשפט ותומכת במחאה), אחת סוציאל דמוקרטית (מפלגת העבודה שאינה מושלמת, מה לעשות) וכל השאר – חרדים וימינה מרץ ושמאלה. תחליט, זה לא מסובך.

  16. הגדרת הבעיות היא הדבר הכי חשוב פה. תסתכלו בכל הרעש שאתם שומעים בחצי השנה האחרונה. כולם יודעים שלא טוב פה, שהמצב לא יכול להמשך ככה, אבל במקום לבדוק באופן רציני למה החיים כאן כאלה, כל אחד בוחר דגל אידיאולוגי שהיסודות שלו מוטלים בספק, ומנופף בו עד אובדן הכרה. המאמץ מפסיק להיות לפתור את המצוקות של מעמד הביניים, ומתמקד במסע לניצחון אידיאולוגי.

    הרבה מאוד אנשים שחולקים את הבעיות שלנו נמנעו מהשתתפות במחאה בגלל זה. אני יצאתי להפגין כי ראיתי כאן פוטנציאל חסר תקדים להעיר דיון רציני ומעמיק בשאלה איזו ישראל אנחנו רוצים. במקום זה כל מה שאני שומע נשאר ברמת הסיסמאות השטחיות (במקרה הטוב). בתוך שנה לכל היותר יהיו כאן בחירות, וגם הפעם הן יעסקו בשאלה עד כמה אתה שונא או אוהב ערבים. זה לא משנה מי יגיע לשלטון, הוא ידע שהמנדט שלו ניתן לו על הבסיס הזה.

    אתם רוצים שהמפלגות הקיימות יתייחסו לבעיות החברתיות ברצינות? תתייחסו אליהן ברצינות בעצמכם. הדרך היחידה להעיר את המערכת הפוליטית היא להוכיח לה שכאן נמצא הכוח האלקטורלי. אני לא באמת רוצה לשים בכנסת 20 מנדטים של צעירים אלמונים וחסרי נסיון, שיוכיחו שוב שאי אפשר לשנות פה כלום. אבל אני יודע שברגע שהם יכנסו למירוץ, הם ייאלצו את כל היתר לשנות את הטון. אי אפשר להריץ מפלגת שלטון על בסיס חקיקה אנטי-שמאלנית, כשהדיון מתעסק בנושאים שממש יש להם חשיבות לאזרחים.

    כתבתי את הפוסט הזה בעיקר מתוך תסכול משטחיות הדיון בארץ, מהעובדה שהוא נשאר סגור לקומץ של אליטה משכילה, שבכל מקרה עומדת לברוח מהארץ, בזמן שבחוץ ממשיכים לצעוק בסיסמאות. גם אם מפלגה חדשה היא שטות ילדותית – אני בעצמי לא השתכנעתי אחרת – עצם הרעיון שלה, הוא מה שחשוב. כשאתם מתכננים מצע של מפלגה, כשאתם חושבים על מה תעשו כשתהיו בשלטון, זה בהכרח מוביל אתכם להתמודדות עם המציאות. כשאתם סוחפים אחריכם אנשים נוספים, זה משנה את כל השיח של הפוליטיקה.

    בנימה אישית, אני חייב לציין שדי התאכזבתי מהתגובות כאן (ואולי בטעות). חשבתי שהפוסט שלי יעורר אנשים לחשוב על איך אפשר באמת ליישם את מה שקרה כאן בקיץ, איך אפשר לגרום לכך שהבחירות הבאות לא יגיעו להתרסקות שנראית כרגע בלתי נמנעת. במקום זה, התגובות נעות בין "איזה ילד חמוד וערכי" לבין "איזה ילד חמוד ופנטזיונר". חבל.

  17. יונתן, אל תיפול רוחך. לרעיונות, גם טובים, לוקח זמן לחלחל. אנשים לא מסוגלים לקום מהכיסא שנייה אחרי שקראו. גם לא חודש. בסוף הם קמים.
    אם הבנתי נכון את דעותיך, אני לא מסכימה איתן במלואן, אבל מצטרפת בהתלהבות לקריאה להתחיל לשנות מתוך המערכת ולא להסתפק בניתוחים מבחוץ.

    ועם זאת, אין לשכוח זרם שני של עשייה שהפך משמעותי מאוד בקיץ 2011: העשייה בשטח. אנשים עשו עבודות כפיים, ניקו, אספו, ארגנו, תכננו, וכל זה כמעט (כמעט) בלי דם רע. זה כוח חזק מאוד, הוא רק מחכה להירתם.

  18. יונתן, אני מבין אותך לגמרי. אני מעורב כיום בפעילות של מפלגת "התנועה הירוקה", אם כי אני עדיין מתלבט אם מקומי איתם או לא. אחד הדברים שאני אוהב בהם הוא שמעבר להרבה אנשים טובים ובסיס רעיוני מוצלח, זו מפלגה שעדיין אפשר לעצב אותה, ולכן אם יצטרפו אליה מספיק פעילים בוגרי המחאה של הקיץ, היא יכולה די בקלות להפוך למפלגה שמייצגת את הרעיונות של מחאת האוהלים.

    זה טיפה יותר קל מאשר להקים מפלגה מאפס, אבל זה דורש הרבה מעורבות ונכונות להשקיע. מצד שני, זה מלמד אותנו גם להתפשר עם אנשים שהדעות שלהם לא פונקט הדעות שלנו, וגם זה חשוב לפוליטיקה.

  19. יש לי רושם שאני ממש מסכים איתך בדיעות. מצד שני אני איבדתי את האופטימיות שלך. אני אשמח אם תוכיח שאני טועה אבל ההרגשה שלי היא שהאנשים שיהיו שותפים למפלגה הם מעטים. אחת הסיבות העיקריות, לדעתי, שהמחאה לא הלכה לכיוון הפוליטי למרות שזה התבקש היא שהם הרגישו שאנשים יעזבו ברגע שהמסר יתחדד. אני לא חושב שהם טעו.
    ההרגשה שלי היא שאין קהל יעד בארץ למפלגת שמאל. אין פלטפורמה לעלות ממנה. אין לאנשי שמאל ערוץ, עיתון, אפילו אתר פופולרי אחד אין. אנשי שמאל הם זן בסכנת הכחשה שאפשר למצוא בעיקר בתל אביב, כמה קיבוצים ובחו"ל.

  20. הישראלים אוהבים לשבור את הכלים ולהתחיל מחדש. בזה אנחנו מומחים. בלתקן ולשפר, פחות.
    הפתרון הוא לא מפלגה חדשה או מנהיג שצץ משום מקום.
    הפתרון הוא להתפקד למפלגה שאיכשהו הכי קרובה לדעות שלך, לשכנע את החברים שלך להתפקד, ולנסות להשפיע במפנים. ככה עובד המנגנון, ואם משחקים בו כמו שצריך אפשר גם לשנות.

  21. דובי, התנועה הירוקה יכולה להיות בסיס מצויין להתחיל איתו. היא הייתה על סף אחוז החסימה בבחירות הקודמות (אם זכור לי נכון, כמה סקרים שמו אותה בכנסת), מה שאומר שיש לה בסיס בוחרים.

    המחסום העיקרי שלהם הוא שבוחר ישראלי אחראי לא יכול להצביע למפלגה שאין לה עמדה חד-משמעית בנושאים של שלום וביטחון, חברה וכלכלה או דת ומדינה. בפעם האחרונה שהם עשו את זה הם קיבלו את הגמלאים, שהפכו להרחבה גריאטרית של קדימה, והיו מקבלים מעמד דומה בכל מפלגת שלטון. הדגל הירוק לא נתפס בישראל כעניין במחלוקת. אנשים מניחים שכולם רוצים סביבה איכותית יותר, ושכל ממשלה תעשה את מה שהיא יכולה. אני לא אתפלא אם רוב הציבור בטוח שגלעד ארדן שר מצויין. אני כן אתפלא אם לרובו אכפת מספיק כדי להצביע על בסיס הבטחות למים נקיים יותר.

    אם אפשר יהיה לאגד סביב הבסיס של התנועה הירוקה את כל התנועות ה"לא פוליטיות" שרצות פה בסביבה, יש על מה לדבר. יש לי בראש כבר קווי מתאר בסיסיים לאיך מתחילים ומה צריך לעשות, אבל אני מעדיף לא לרתום את הכרכרה לפני הסוסים. קודם נראה שזה מעניין מישהו. המינימום שאנחנו יכולים לכוון אליו הוא לנער את השיח הרדוד הזה כבר.

  22. דובי – שוב אני סוטה מהדיון, אבל קראתי במהלך הבחירות האחרונות הרבה על התנועה הירוקה, ולא הבנתי מדוע ההתארגנות הזו צריכה להתקיים. נראה שלמפלגה הזו יש המון פעילים נלהבים, אבל מעט מאוד קולות בקלפי. הפעילים שלה טרחו לספר ולדון בהבדלים בינה לבין מר"צ, אבל כל ההבדלים האלו נראים קטנים וקלים לגישור, בעיקר אם כל הפעילים האלו יתפקדו למר"צ ו"יוריקו" אותה מבפנים. זה ידרוש כמה פשרות (קשה לגשר, אני מניח, בין מלכיאור לגלאון), אבל זה רחוק מרמת ההתפשרות שפעילות פרלמנטרית דורשת (הרי לא היינו רחוקים מקואליציה שכוללת את מופז, מר"צ וש"ס).

  23. נמרוד – מרצ סובלת מתדמית שהיא די הרוויחה ביושר, של מפלגה שמוכוונת רק לסוגיות מדיניות ומוכנה להזניח כל שאלה אחרת כדי לקדם את הנושא הזה. זו מפלגה שנמצאת במסלול הדרדרות מיום היווסדה ואני חושש שהיא יותר חור שחור שיבלע את ההתלהבות שקיימת כיום מאשר יוביל לסינרגיה של הכוחות.

  24. תכניסו טוב טוב לראש – שמאלנים יהודים הם כוח אלקטוראלי קטן מאוד בישראל (בטח לא הרוב) שהולך ופוחת משנה לשנה.
    מי שמתרבה פה זה החרדים והערבים והם עתידים לקבוע את סדר היום הציבורי.
    הקמת מפלגה שמאלנית נוספת רק מחלישה את הכוח האלקטוראלי החלש הזה ממילא.

  25. אתה רוצה שיתייחסו לבעיות החברתיות ברצינות? אז למה אתה אומר שמפלגה חייבת קודם כל להצהיר על מדיניות "שלום בטחון" ורק אח"כ "כלכלה וחברה"? כי ככה זה אצלנו וזהו זה?
    אני גם פקוד של התנועה הירוקה ומה שאני אוהב במפלגה הזו הוא שהנושא המדיני בטחוני נמצא בסדר עדיפות נמוך יותר מהנושא החברתי כלכלי, ואני חושב שזו הסיבה שאנשים שניסו לדחוף חזק שמאלה בתחום המדיני בטחוני נשארו בתנועה למרות ההחלטה על אימוץ עמדות "מרכזיות" בנושא הזה בועידה לפני כשנה שנתיים (ההנהגה התפטרה אך חלק מאנשיה נבחר מחדש וחלק החליט להיות חבר מפלגה אך לא בהנהגה). הינה לך גוף קטן וכן פוליטי שאתה מוזמן להצטרף אליו ולשנות במקום להקים עוד גוף קטן ופוליטי (עם חוק מימון מפלגות, שאני מבין את ההגיון בו ומקבל אותו בהכנעה, הסיכוי ליצור גוף גדול ופוליטי בלי חברי כנסת מכהנים והתקציב שהם מביאים איתם שואף לאפס). צודקת יעל, במיוחד כשמדובר במפלגה קטנה, הדרך היא להצטרף ולהתחיל לעבוד. זו ריצה למרחקים ארוכים, לא מלחמה של שישה ימים וגם לא שוונג של שלושה חודשים.

  26. נחי, אל תתבלבל. אני לא אומר שמפלגה צריכה לשים את הנושא הביטחוני בראש סדר העדיפויות שלה. אני אומר שהיא חייבת להבהיר מה העמדות שלה באופן חד משמעי בתחומים האלה. אם היא לא עושה את זה, היא בהכרח תיכשל בשתי דרכים.

    הראשונה היא שמפלגה כזו לא תגייס מספיק מנדטים. אתה חי במדינה שבכל פעם שנושא הדיון טיפהל'ה סוטה מתרועות הערצה למפקדים שלנו, הם ישר ממהרים לאיים במלחמה כוללת במזרח התיכון. בוחר ישראלי לא יכול להצביע לתנועה הירוקה בלי שהוא יודע באיזו מדיניות ביטחונית היא תתמוך, כי הוא עלול למצוא את המנדט שלו הולך לעמדות שהן רחוקות מעמדותיו.

    השנייה היא שמפלגה כזאת תיבלע מייד עם כניסתה לכנסת על ידי מפלגת השלטון, בדיוק כמו שקרה לגמלאים. יבטיחו לכם את משרד איכות הסביבה ואת הועדה המקבילה לכנסת, בתמורה לקול שלכם בכל תחום.

    הסיבה הטובה היחידה שיכולה להיות לא להגדיר עמדות בתחומים שבלב המחלוקת, היא אם אתם רוצים שתהיה לכם את האופציה ללכת עם כל שלטון. מי יצביע למפלגה כזאת? לאיזה בוחר ישראלי שאלת זיהום הנחלים מספיק בוערת כדי להתפשר על המדיניות הכלכלית?

  27. יונתן – שמת לב איך גלשת מהנושא המדינה למדיניות הכלכלית? אתה מדבר על להציג מדיניות מדינית-בטחונית ואז שואל בביטול "מי מעדיף את שאלת זיהום הנחלים על כדי פשרה על מדיניות כלכלית?" – אבל מדיניות כלכלית היא לא עמדה מדינית-בטחונית, ומדיניות בת-קיימא זה לא "זיהום הנחלים".

  28. אני מניח שבמשפט האחרון המילה "כלכלית" ברחה לך במקום בטחונית.
    אני לא אומר שאין לתנועה הירוקה עמדה מדינית-בטחונית חד משמעית (שתרוענן בועידה הקרובה בינואר). אני אומר שהיא נמצאת בסדר עדיפות נמוך יותר מהעמדה החברתית כלכלית. מה שאני מקווה שזה אומר זה שכאשר נהיה בכנסת לא נשכח ונוותר על כל עקרונותינו הסביבתיים-חברתיים-כלכליים (זה אותו דבר! אכתוב סח"כ) רק כדי לתת אתנן לאיזו מפלגה עם עקרונות חשוכים כדי שזו תועיל בטובה "לתת סיכוי לשלום". להסכם שלום יש יתרונות סח"כ שמצדיקים הזזת הרבה דברים הצידה, אבל אני לא מדבר על זה, אני מדבר הנטיה הכמעט פתולוגית לוותר על כל נסיון לנורמליזציה של המדינה הזו (ויש גם מפלגות ימין שמנסות) בשביל הבטחות סרק ש"מתקיים משא ומתן/פעולות באו"ם בערוצים חשאיים ותיכף תיכף תיכף, אם רק לא תפרקו עכשיו את הקואליציה, תראו איך זה מבשיל לכלל הסכם/שבירת הרשות כך שתסכים לכל הצעה שלנו, ואם תפרקו את הקואליציה אני אגיד שהיינו נורא נורא קרובים ורק בגללכם אין שלום/פרצה אינתיפאדה/מפונים מאחזים/עפים גראדים".

  29. לדעתי אין שום חשיבות לעמדתה של מפלגה זו או אחרת בנושאי מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. מאז קמפיין ה"אין פרטנר" המוצלח כל כך של ברק, ישראל לא נקטה יוזמה אלא רק הגיבה לפרובוקציות, מהחטיפה בהר דב דרך האינתיפאדה השניה וכלה בחטיפת שליט ובשחרורו. למרבית הישראלים אין שום רעיון, יצירתי או משומש, לניהול אפקטיבי יותר של מדיניות החוץ והביטחון שלנו, ולמרבית הישראלים גם אין רעיון סדור לגבי מה פירוש המילה "פרודוקטיבי". כך שלעמדתה של מפלגה X או Y על הנושא אין שום משמעות, כי במציאות אין פרואקטיביות אלא רק שאיפה לשמור על הקיים, ולהגיע הביתה בשלום.

  30. דובי, אני אשמח (בשיא הכנות) אם תמצא שישים אלף ישראלים ישראלים שגם יודעים מה זה "מדיניות בת-קיימא" וגם מוטרדים ממנה מספיק כדי לבסס עליה קול בקלפי.

  31. רותי, הייתי בדיעה שלך עד הממשלה הנוכחית. מתברר שזה לא מובן מאליו שישראל תנסה לא לחרב את יחסיה עם כל אומות העולם, תוך הפסדת כל יתרון אסטרטגי שהיה לה…

  32. אחד לשעבר

    במקרה לגמרי, טיימאאוט הוציאו השבוע גיליון מצוין שמסביר, בצעדים פשוטים, איך כל אחד מאיתנו יכול להמשיך את המחאה ולעזור להגן על הדמוקרטיה.

    להלן הלינק:

    http://digital.timeout.co.il/activemagazine/welcome/timeout_473.asp

    אני ממליץ מאוד בהקשר של הדיון הזה לדפדף לעמוד 40-41 ולהבין קצת יותר טוב למה זה בזבוז זמן וכוחות להקים מפלגה חדשה. מאוד מעניין.

  33. שלום יונתן אני פעיל באתר כנסת פתוחה ואני מסכים איתך לגבי בעיתיות המצב, אבל בהחלט יש הרבה מאד עבודה שיוצרת שינוי כבר היום וניתן להרחיבה במגוון דרכים.
    אני מאמין בשינויים קטנים וארוכי טווח.
    אתה מוזמן לבוא ולתרום כמה שעות בשבוע להגדלת השקיפות והמעורבות בכנסת, תראה כמה הספקנו בכל כך מעט זמן וכל כך מעט אנשים, תדמיין מה נוכל להשיג עם עוד ועוד אנשים
    http://oknesset.org/about/
    http://budget.msh.gov.il/

    למשל בנושא יצירת אג'נדה בכנסת פתוחה
    http://oknesset.org/agenda/
    המטרה של אג'נדות היא לחשוף את מידת ההתאמה בין פועלו של ח"כ/מפלגה לבין אג'נדות שונות.

    תוכלו לראות כמה הדבר אפקטיבי בכתבה זו
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/309/609.html?hp=1&cat=404&loc=1
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1574711

    ובאג'נדה שלהם באתר כנסת פתוחה
    http://www.oknesset.org/agenda/1

    וכמובן יש עוד הרבה דרכים להשפיע
    http://webforchange.wordpress.com/

    בהצלחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן