חשבתי שהפוסט שפרסמתי אתמול, זה שמספר על הספר החדש שפרסמתי, ישמש כפוסט מתאים לפתיחת השנה החדשה, זה שלאחריו יחלוף זמן מה עד שאפרסם טקסט חדש. אבל אז רענן שקד פרסם טור במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" ולכן אני נאלץ לשוב על המקלדת ולכתוב תשובה. המילה "נאלץ" חשובה בהקשר של הטור של שקד (בועז כהן, בטקסט התגובה שלו, העלה גם סריקה של הטור).
שקד מתלונן על כך שהוא, "כותב בשכר", הוא חיה הנמצאת בסכנת הכחדה:
אני כותב בשכר. אני חיה נכחדת. אני כותב מכיוון שמישהו רוצה ומוכן לשלם על הכתיבה שלי – ומתישהו זה ייגמר. לא מכיוון שהכתיבה שלי תהפוך לרלוונטית פחות (לכל מי שאמרו "זה כבר קרה, אידיוט" – יש לכם ג'וק על הרגל. בחיי. תסתכלו) – אלא מכיוון שהכתיבה שלי, כמו הכתיבה בישראל בכלל, תהפוך שווה פחות, ואז שווה כלום. זה כבר קורה. ממש ברגעים אלה. האינטרנט – ולא רק הוא – הורג את הכתיבה שלי, כמו את כל יתר הכתיבה בתשלום בישראל.
… אני נכנס לאינטרנט ומוצא שם את הכותבים הכי טובים בישראל שאף אחד לא משלם על הכתיבה שלהם. אני נכנס לבלוג של תום ב"ישראבלוג" ומקבל כתיבה אישית-חברתית באיכות יצוא. אני נכנס לבלוג המוזיקלי של גיא חג'ג' ומקבל את מה שאף מגזין מוזיקה ישראלי לא-קיים לא יוכל לתת לי. אני נכנס לבלוג של בועז כהן. של כנרת רוזנבלום. של יובל דרור. של ריקי כהן. אני מחזיק מהכתיבה הזו כמו שכותביה לא מחזיקים ממנה – עובדה: אף אחד מהם לא מנסה לגבות עליה תשלום. אולי שמעתם על האנשים האלה – הם לא לחלוטין אלמונים, אבל כמות החיילים האלמונים של הכתיבה הטובה באינטרנט לא קטנה.
… האנשים המסוימים האלה רוצים לכתוב וכותבים. הם כותבים היטב, והם עושים את זה חינם. האנשים האלה מנסים להרוג את המקצוע שלי – שמבוסס על כתיבה בתשלום – כי הם מכתיבים את תנאי השוק החדשים: כתיבה לא צריכה לעלות לקורא שום דבר. האנשים האלה מנסים, בקיצור, לחסל את יכולתי לשלם שכר דירה. בתגובה, אני ממשיך לקרוא אותם ולא לשלם להם. כמו שהם מעדיפים."
ודאי תסכימו שכתב האשמה מסוג זה מחייב תגובה כלשהי למרות שלתחושתי הטקסט שכתב רענן מנסה להחיות דיון שאבד עליו הכלח. זה מרגיש קצת כמו 1998.
אז במה להתחיל?
אתחיל בכך שלפחות במקרה שלי, מבחינה עובדתית, שקד טועה לפחות באופן חלקי. כפי שציינתי אתמול, התחלתי לכתוב עבור "הארץ" ועבור כתיבתי אני מקבל תשלום. אני גם כותב עבור "העין השביעית" וגם עבור כתיבה זו אני מקבל תשלום. אני לא כותב עבור "לונדון וקרשנבאום" כי זו טלוויזיה אבל הופעה טלוויזיונית, ובוודאי הופעה מוצלחת, מתחילה בטקסט טוב שאתה כותב לעצמך ומנסה לשחזר אותו בשידור חי. זה לא תמיד מצליח וממילא אתה צריך לתרגם שפת כתיבה לשפת דיבור, אבל הכל מתחיל מטקסט. ב"לונדון וקרשנבאום" אני מגיש פינה שבועית ולמעשה אני חלק מהמערכת וגם בתוכנית הזו אני מקבל תשלום (בהערת אגב אומר שגם אם אחבר את כל הסכומים שאני מרוויח משלושת המקומות האלו לא אגיע לשכר שיכול להתקרב לשכונה שמזכירה איכשהו משכורת שבאמצעותה אפשר לפרנס בנאדם אחד, שלא לדבר על חמישה).
אבל שקד מכוון לכתיבה בגלוב. כאן, הוא כמובן צודק, אני לא גובה תשלום עבור הכתיבה שלי וזה נכון כבר יותר משש שנים. אבל מעבר לעובדה הקרה, שקד שוב טועה כאשר הוא רומז לכך שאני לא מחזיק מהכתיבה שלי או שאני לא סבור שאני צריך לקבל עליה תגמול כספי ולכן אני לא גובה עליה כסף.
זה לא סוד שבעברי אני עיתונאי. למעשה, הייתי עיתונאי במשך יותר מעשר שנים. שימשתי ככתב, עורך ובעל טור בשני עיתונים ארציים ("הארץ" ו"ידיעות אחרונות"). כתבתי גם בכתבי-עת, באתרי אינטרנט ואיפה לא. בתקופה הזו קיבלתי תגמול על הכתיבה שלי אבל בשנת 2004, כאשר "הארץ" עבר טלטלה, חנוך מרמרי התפטר ודיוויד לנדאו ירש אותו, הבנתי שכנראה אין עתיד בעיתונות למי שמעוניין להתפרנס מכתיבה. לפחות לא לי.
זה קרה כאשר זומנתי לפגישה אצל לנדאו, הפגישה האישית הראשונה שלנו אחרי שנכנס לתפקידו. הגעתי במיוחד ברכבת מפרדס-חנה והמתנתי ליד משרדו. כעבור כשעה של המתנה מחוץ לחדרו התייאשתי והלכתי לשבת בחדר עורך חדשות החוץ. בעודי ממתין שם ראיתי את לנדאו יוצא מחדרו. הוא ראה אותי, התקרב אליי, סגר את דלת חדר עורך חדשות החוץ מאחוריו ואמר לי: "אני בדרך לשששייירותים אבל רק רציתי לומר לך שתצטרך לכתוב אחת לשבועיים למוסף "הארץ" ללא שום תוספת בשכרך. למעשה, אנחנו עומדים לקצץ כמה אלפי שקלים מהשכר שלך כי אתה מרוויח יותר מדי", אמר והלך. למחרת התחלתי לבדוק אפשרויות לעשות תואר שלישי וכעבור זמן קצר מצאתי את "התוכנית למדע טכנולוגיה וחברה" באוניברסיטת בר-אילן, נרשמתי והודעתי על התפטרותי. את הדומיין של הגלוב קניתי באותה התקופה בדיוק והרעיון היה שאמשיך לפרסם טקסטים גם אם אף אחד לא רוצה לשלם לי את מה שמגיע לי (בהערת אגב אומר שאין לי ספק שאם מחר, חלילה, מפטרים את רענן, הדבר הראשון שהוא עושה הוא לפתוח בלוג – כפי שעשה בעבר אך סגר).
הבעיה עם הטקסט של רענן היא שהוא מציג בערך 3% מהמציאות העיתונאית של השנים האחרונות.
המציאות היא שמי שבוחר בקריירה עיתונאית דומה למי ששם ז'יטון אחד ברולטה. יש סיכוי של אחד ל-38 (שלא לומר אחד ל-38,000) שיצליח לפתח קריירה כזו.
המציאות היא שאת כל הכותבים ובעלי הטורים בישראל (אני לא מדבר על כתבי שטח או עורכים) שמתפרנסים מכישרונם ורק ממנו אפשר להכניס לאוטובוס אחד וישארו כמה מקומות פנויים.
המציאות היא שהעיתונות בישראל לא יודעת לתגמל על כתיבה טובה או על עבודה טובה.
המציאות היא שהעיתונות בישראל לא יודעת לתגמל בכלל ולמעט כמה טאלנטים (שקד הוא אחד מהם) הרוב המכריע של העיתונאים בישראל משתכרים שכר שהמילה "מחפיר" קטנה עליו. גם שכר זה נתון לקיצוצים אינספור ולעיכובים נוסח שוטף פלוס תשכח מזה (רוב העיתונאים לא נהנים מהאמינות של חשבון הבנק של מוזס). את אותם כותבים מפטרים בצורה שרירותית, מטילים עליהם מטלות לא הגיוניות, מכריחים אותם לכתוב אלפי מילים ומבהירים להם שהם צריכים לומר תודה על שנתנו להם הזדמנות.
המציאות היא ששוק העיתונות המודפסת בישראל זעיר בצורה מבהילה ממש, שהביקוש עולה על ההיצע ושאת הביקוש לכותבים מצוינים שמעלתם היחידה היא שהם פשוט כותבים מעולים אפשר לסכם במספר עגול. תרתי משמע.
המציאות היא שהעיתונים סובלים מזה כעשור מירידה הולכת ונמשכת בהכנסותיהם והם לא רואים סוף לקריסה והקריסה הזו מאיימת לא רק על המו"ל אלא גם ובעיקר על העיתונאי, אותו עיתונאי שמועסק בחוזה אישי ואין שום גורם בשום מקום שמגן עליו.
המציאות היא שהרבה לפני שאנשים החלו לכתוב באינטרנט ובחינם, העיתונות החלה את מסע ההדרדרות שלה ולפחות בשלב הזה, לא רואים את סופו.
אין ספק שיחסי הכוחות בין האינטרנט לעולם הדפוס, בין ה"בתשלום" לבין ה"בחינם" השתנו. אין ספק שאחד האיומים הגדולים על אמצעי התקשורת המסורתיים נעוץ בעובדה שכיום כל אחד יכול לפרסם טקסט, תמונה, ציור, איור, קטע וידאו או כל יצירה אחרת, במהירות, בפשטות וללא כל הגבלה או מגבלה. מציאות זו חותרת תחת המאפיין הכי בסיסי של העיתונאי המקצועי שאומר: "רק לי ולכמה בודדים נוספים יש גישה למכונות הדפוס". כיום, כל אחד גוטנברג. פלא ששקד מרגיש נרדף?
אני כותב בגלוב כי לעתים תגמול הוא הרבה יותר מכסף. שלא תבינו לא נכון, כסף הוא חשוב, חשוב מאוד, אבל גם משוב הוא דבר חשוב, גם מקום לחדד את מחשבותיך הוא דבר חשוב, גם קשר עם קבוצה גדולה של אנשים שמקפידים להעיר, להאיר, לקרוא, להגיב, לטעון, להתווכח ולפעמים גם להחמיא – גם אלו דברים חשובים ואת חלקם לא ניתן לקנות בכסף. במשך קרוב לארבע שנים פרסמתי טקסט אחת לשבועיים בעמוד המאמרים של "ידיעות אחרונות" ואת מספר הפעמים שקיבלתי תגובה כלשהי מקוראים שבזמנם הפנוי התיישבו ושלחו לי הודעת דואר אלקטרוני אפשר למנות על אצבעות כף יד אחת. וישארו שלוש אצבעות.
בעיית היסוד של החיה הנמצאת בסכנת הכחדה ששמה "כותב בשכר" אינה קשורה בי ושבכמותי. כפרויקט היסטורי, העיתונות המודפסת נמצאת בשקיעה ועדיין לא ברור איזה מודל עסקי ואיזה פורמט יירש אותה. הגיע הזמן להתמודד עם המציאות הזו.
כתיבת תגובה