מהפכות, יודע כל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה המודרנית, לא מתרחשות ביום אחד או באירוע אחד.
הבסטיליה הצרפתית נפלה ב-14 ביולי 1789 ואולם נפילת הבסטיליה היתה בעיקר סמל. בזמן נפילתה שכנו בה בסך הכל שבעה אסירים. המהפכה הצרפתית שהגיעה אחריה היתה ארוכה, קשה ורחוקה מלהיות סימפטית. העובדה שהמחאה החברתית בישראל מתויגת בתג J14, כלומר July 14 היא צירוף מקרים, ואולי מודעות היסטורית, אבל היא צריכה להזכיר לנו שגם אם הבסטיליה נפלה ביום אחד, חלפו ארבע שנים עד שהם נפטרו סופית מלואי ה-16.
מי שחושב שבמאבק הישראלי לצמצום פערים, המאבק בריכוזיות, ביוקר המחייה, באטימות של הממשלה ושל העומד בראשה, של חבריו הלקקנים המודיעים לו שאין מה לדאוג, הכל בסדר, מדובר רק בחבורה של שמאלנים קיצוניים, ייגמר בהפגנה אחת, טועה. כמעט שום דבר לא נגמר בהפגנה אחת – הוא רק מתחיל.
מבט החוצה אל העולם הערבי יגלה שגם בו לא נפלו המשטרים בעקבות פעולה אחת, הפגנה אחת, אירוע אחד. נכון, אנחנו לא חיים תחת המגף של מובארק או אסד ואין צורך לסכן חיים מול צלפים או מסוקים שיורים אל תוך ההמון. אבל מהפכה חברתית היא לא פחות סבוכה, לא פחות מורכבת ולא פחות מחייבת מאשר מהפכה המבקשת להפיל דיקטטור. למרות ההבדלים בין שתי המהפכות יש להן מכנה משותף בולט: בשביל שתיהן צריך לצאת לרחובות.
ייתכן שהבעיה טמונה במילה "מהפכה". מילון "ספיר" מגדיר "מהפכה" כך: "שינוי קיצוני של משטר או של שיטה". זו כמובן הגדרה מדויקת רק שהיא לא מציינת שמדובר בתהליך שיכול להימשך זמן רב. בניגוד לתדמית שיצאה להן, מהפכות מזכירות יותר את פעולתם של מים על סלע: לאט לאט הם מפוררים אותו מבפנים, שוחקים אותו בהתמדה, בנכונות להכות בו שוב ושוב. המהפכה במצרים לא התרחשה ביום אחד. ההמונים שבו לכיכר תחריר פעם אחר פעם, שבוע אחרי שבוע כי הם ידעו שעם הפגנה אחת השלטון יכול להתמודד. גם עם שתיים. גם עם שלוש. אבל כאשר ההפגנות לא נפסקות, כאשר העם מצביע ברגליים, בידיים, בשלטים ובצעקות, כאשר הוא מבהיר שהוא כאן כדי להישאר, "המשטר או השיטה" מתחילים להתפורר.
מי שמאס בשיטה, מי שמאס בזלזול של בנימין ("גל פופוליסטי שוטף את הארץ") נתניהו, מחוסר הרצון הבסיסי שלו ושל חבריו האטומים לשלטון להבין שאין המדובר באירוע פוליטי במובן הצר של המילה, אלא באירוע פוליטי במובן הרחב של המילה, אירוע המבקש לבצע שינוי תודעתי נרחב, עמוק וממשי, כזה שדורש מהשלטון לבצע שינוי תודעתי נרחב, עמוק וממשי, חייב להתייצב פעם נוספת להפגנה נוספת שתתקיים במוצאי שבת הקרובה. בהפגנה הראשונה נכחו 20 אלף מפגינים. בהפגנה השניה נכחו 150 אלף. בהפגנה השלישית חייבים להיות נוכחים לא פחות (יותר מ-300 אלף איש!!!)
גם זו, אני מעריך, לא תהיה ההפגנה האחרונה. מי שהגיע להפגנה אחת ומצא עצמו מזדהה עם הדרישה לשינוי עמוק בחברה הישראלית צריך לדעת: לא מדובר בהפגנה אחת אלא בסדרה של אירועים. כל הפגנה שכזו היא יום הבוחר שלנו ובכל הפגנה אנחנו צריכים לבחור נכון, לבחור להגיע, לבחור להשפיע, לבחור לשחוק את השיטה הקיימת כדי להחליף אותה בשיטה צודקת יותר, בחלוקה צודקת יותר של הנטל.
שכחו את "לא תבואי שישי-שבת". תבואי. תבואי וחצי. זהו יום הבוחר ואנחנו העולם.
ניפגש שם.
כתיבת תגובה