לפני כמה ימים העליתי פוסט ובו כיניתי את בן-דרור ימיני בשם "טרחן" והיו מי שתהו למה. הסיבות הן רבות ומגוונות ומי שעוקב אחרי כתיבתו של ימיני לא יכול שלא להגיע למסקנה שהאיש הוא פשוט טרחן, נודניק עם קבלות. וכן, אני יודע לעשות את האבחנה בין "יסודי", "שיטתי", "מעמיק" ל"טרחן".
הנה דוגמה קטנה, מהיום, שנותנת מנה קטנה של טרחנות נוסח ימיני, מסוג המנות שגרמו לי להפסיק ולרכוש את "מעריב" כליל.
אחת ממנהיגות המחאה היא סתיו שפיר. בתקשורת היא הפכה לדוברת המרכזית. סתיו מקפידה לשדר נופת צופים של מחאה חברתית. הפרופיל הפוליטי המלא מוסווה. הסוואה עם סיבות.
אלא שבראיון לתקשורת הזרה היא לא התאפקה: "החשש הגדול שלנו כרגע הוא שנתניהו, מתוך פחד ממה שקורה, יפתח במלחמה". האג'נדה האנטי-ציונית קפצה לה החוצה. זו שוב ישראל המרושעת, שהמנהיג הזדוני שלה ישפוך דם חפים מפשע, ערבים ויהודים, כדי להשתיק את ההמונים. תעשיית השקרים במיטבה.
זו טרחנות בן-דרור ימינית קלאסית.
השיח הישראלי הוא במהותו שיח מילטריסטי בשל המצב הבטחוני הרעוע איתו מתמודדת ישראל מאז הקמתה. לא לחינם תקציב הביטחון גדול כל כך, לא לחינם כל כך הרבה רמט"כלים הופכים לראשי ממשלה ושרי ביטחון (ופוליטיקאים בכלל), לא לחינם סדר היום הציבורי נמחק כולו מהרגע שמתרחש אירוע בטחוני. בן-דרור ימיני יודע את זה כמו כולנו.
הטיעון לפיו הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנתניהו בימים אלו הוא איזשהו אירוע בטחוני נשמע בשבועות האחרונים פעם אחר פעם. אורי יזהר כתב ב"עבודה שחורה":
מחאות חברתיות פורצות בישראל בתקופות של רגיעה ביטחונית. כך היה ב-1971, כאשר הופיעו הפנתרים השחורים על הבמה הציבורית. שנתיים מאוחר יותר פרצה מלחמת יום הכיפורים וההמשך ידוע. גם כיום יש רגיעה ביטחונית יחסית והדעת מתפנית אל המצוקות הכלכליות-חברתיות.
תומר זלצר כתב ב"כלכליסט":
השיח הדומיננטי במערכות הבחירות בישראל היה ועודנו ביטחוני־מדיני.
גדעון סער, שר החינוך (מטעם "הליכוד") אמר:
ב-20 השנים האחרונות, בכל פעם שמערכת הבחירות התנהלה על נושא חברתי-כלכלי, הליכוד הפסיד. ובכל פעם שהבחירות היו על עניין ביטחוני-מדיני, הליכוד ניצח.
אית'ן ברונר מ"הניו-יורק טיימס" כתב:
A security emergency like a terrorist or deadly rocket attack could stop the movement in its tracks
מסתבר שכל האנשים האלו, כו-לם הם אנטי-ציונים (יכולתי לתת דוגמאות נוספות). כו-לם רומזים או אומרים בצורה בוטה את מה שאמרה סתיו שפיר: לנתניהו כדאי שיהיה אירוע בטחוני. כדאי לו גם מבחינה פוליטית ארוכת טווח (דברי סער) וגם מבחינה פוליטית קצרת טווח (הניו-יורק טיימס). כל מי שיש לו קצת שכל בראש מבין את זה ולכן כולם, אבל כו-לם חושבים את זה, אומרים את זה, כותבים את זה.
לבן-דרור ימיני לא חסר שכל. האיש אינו אוויל. כאמור, הוא משהו אחר: הוא טרחן. כדי לשרת את האג'נדה הפוליטית שלו, בניסיון לקעקע את המחאה הכי לגיטימית שפרצה כאן בשנים האחרונות, הוא משתמש בקלף הכי שחוק שלו, הכי רדוד שלו, הכי מטופש שלו, הקלף בו הוא משתמש פעם אחר פעם אחר פעם בשנתיים האחרונות: הוא צובע התבטאות כהתבטאות אנטי-ציונית. בן-דרור ימיני הוא חמור לו טריק אחד: "אתה אנטי-ציוני". הוא צייד אנטי-ציונים במובן הרע של המילה: הוא רואה אותם בכל מקום, בכל פינה, הם מאיימים עליו, על מהותו, על מדינתו. נראה שהאנטי-ציונות הפכה אצל ימיני לאובססיה שמייצרת טרחנות עיתונאית מהסוג הכי צפוי ומשמים.
מר ימיני, כולנו מפחדים עכשיו שלמען הישרדותו הפוליטית, נתניהו יהיה קצת יותר קל על ההדק. אתה יודע מה – לא כולנו. אני. אני חושש מנתניהו, מכיוון שלמען הישרדותו הפוליטית – הדבר היחיד בעולם שמעניין אותו – הוא מסוגל להיות קל יותר על ההדק. נתניהו הוא אדם חסר אחריות וחסר מצפון ולכן להערכתי כדי לשרוד עוד כמה שבועות, הוא יהיה מוכן לירות כמה טילים לעבר עזה, לבנון, בית לחם – מה שיבוא קודם. ואגב, אם משהו אחר יתרחש, נניח חברי כת בירושלים שמתעללים בילדים, וזה יסיט את הדיון הציבורי מהכישלונות של נתניהו – זה גם בסדר! הכל בסדר! רק שיבוא משהו שיציל את התחת הבוער שלו. משהו.
אם אתה חושב שאני אנטי-ציוני בגלל שזה מה שאני חושב, אתה יכול לקפוץ לי – אני ציוני לא פחות ממך ולא הייתי ממליץ לאף אחד לקחת ממך שיעורים בציונות.
כתיבת תגובה