שגיא שלח טקסט לקטגוריית כתב/ת אורח/ת. אם כבר נלחמים בקרטלים, הוא טוען, אולי הגיע הזמן להבין מיהו הקרטל האמיתי ששולט בחיינו.
הטקסט של שגיא הזכיר לי את "ישראלים להצלת הדמוקרטיה", ארגון שבראשו עומד חנוך מרמרי, ואשר בחודשים האחרונים מנסה להעלות על סדר היום אולי את בעיית היסוד של החברה הישראלית: שיטת משטר בלתי מתפקדת שגורמת נזקים לדמוקרטיה הישראלית, שלא לומר מאיימת עליה.
לפניכם הטקסט המלא של שגיא:
***
"אלו ימים היסטוריים" זועקת כותרת אחת, "מהפכה" זועקת אחרת. אך חוששני שבקרוב גל המחאה יהיה להיסטוריה, והמהפכה המובטחת תישאר, אבוי, רק בגדר הבטחה. יש אמונה בצדקת הדרך, יש נחישות, יש מורל, אבל רכיב אחד קריטי חסר. זיהוי האויב.
ובאמת, מיהו האויב? כן, בהפגנות השונות מונפים שלטים השולחים את ביבי לביתו (או למקומות גרועים יותר), אולם איכשהו נראה לי שאפילו נושאי השלטים לא מאמינים להם. ודאי, הם רוצים לראות את ביבי מודח מהשלטון, אבל גם להם ברור שהוא אינו שורש הבעייה. לכל היותר הוא הנציג הנוכחי של תופעה עמוקה בהרבה. ובאמת, הבה ונניח שביבי הולך הביתה. מה נקבל ביום המחרת?
מפגינים יקרים, עם שלטים ובלעדיהם, הרשו להפנות אליכם את שאלת מליון הדולר. האם להערכתכם היה הבדל מהותי – בדגש על מהותי – בצורה בה המדינה התנהלה תחת שלטון הליכוד ונתניהו, והצורה בה היא התנהלה תחת שלטון קדימה ואולמרט? לצורך העניין, האם היה הבדל משמעותי באופי ההתנהלות תחת ברק? האם יש יסוד אמיתי להניח שישראל תחת לבני או מופז תנוהל אחרת?
ברצוני לנסות לטבוע מושג חדש: מפלגת "עבודליכודימה". 68 מנדטים בבחירות האחרונות. גוש חוסם, המתמחה בעיקר בחסימת כל סיכוי לשינוי. המפלגה הזו מחליפה את שמה לעיתים קרובות, אך את חבריה באיטיות משוועת. אם תצטיידו בזכוכית מגדלת רבת עוצמה, יתכן ותמצאו כמה הבדלים בין מצעי תת-המפלגות של "עבודליכודימה", אבל גם מיקרוסקופ אלקטרוני לא יעזור לכם למצוא הבדלים בהתנהלות חבריהן. "עבודליכודימה" קמה ביום בו ההבדלים האידיאולוגיים בין חלקיה נעלמו סופית – וזה גם היום בו הדמוקרטיה הישראלית גוועה לה בשקט. גוועה, כי כבר אין חשיבות לפתק ששמתם בקלפי. אותם אנשים יהיו בשלטון. אותה מדיניות. אותם כשלים.
כולם מדברים על הקרטליזציה בתחום ספקיות הטלפון הסלולרי ורשתות המזון, אך איש לא מדבר על הקרטל הגדול מכולם. על הנייר, קיימות מספר מפלגות המתחרות זו בזו. בפועל, כולן דורשות את אותו המחיר המופקע עבור אותו מוצר בדיוק: ניהול מדינה מקרטע, על ידי נבחרי ציבור שמיומנותם המרכזית היא בפוליטיקה זעירה, מזוהמת, תוך מפלגתית. נבחרי ציבור הנאמנים ראשית לכסאם, לאחר מכן לאנשי שלומם, ורק בסוף בסוף ובהפרש ניכר – לנו, הבוחרים.
כמו בכל קרטל, מפלגות השלטון סוגדות לסטטוס-קוו. סוד כוחו של קרטל הוא ביציבותו. מקור היציבות שלו הוא בהסכמים השקטים בין החברים בו, והראשון בין הסכמים אלו הוא תמיד "אל תנדנדו את הסירה". כל מי שמקווה למצוא בעלי ברית לשינוי משמעותי כלשהו בקרב חברי קרטל זה, משלה את עצמו. נקודה. שימו לב, לדוגמה, לשיתוף הפעולה העקבי מצד מפלגות המרכז ביירוט נסיונות לקדם חוקה או שינויים בתחום יחסי דת-מדינה. שימו לב כיצד הן סוגרות שורות מול כל מפלגה חברתית חדשה, כך שלאחר קדנציה או שתיים הן נעלמות במפח נפש, ללא כל השג. רוב הקוראים בודאי זוכרים את מפלגת הגמלאים ושינוי. הוותיקים זוכרים גם את ד"ש.
זה האויב שלכם, רבותי. גוש המרכז האמורפי הזה, ושיטת הבחירות היחסית-ארצית המאפשרת לו להמשיך ולהתקיים. כל מאבק ציבורי שאינו מכוון נגד גוש זה, בכללותו, איננו מאבק לשינוי. לכל היותר, זה מאבק להחלפת אחד מראשיה של מפלצת ההידרה באחר.
כתיבת תגובה