בקורס "מבוא לניו-מדיה" אני עוסק במושג "אפקט הרשת". המושג מדבר על אפקט שמתרחש כאשר עוד ועוד משתמשים מתחילים להשתמש בשירות כלשהו. הדוגמה הקלאסית היא הפקס (או הטלפון): כאשר בעולם יש רק שני מכשירי פקס הערך שלהם לא ממש גדול. ככל שיותר ויותר אנשים רוכשים מכשיר פקס, כך הערך של המכשיר שלך עולה כי כעת אתה יכול לעשות איתו הרבה יותר (לשלוח להרבה יותר אנשים הודעת פקס). כל משתמש בפני עצמו חושב על עצמו, הוא לא חושב על כך שהוא מגדיל את הערך של המוצר עבור אחרים – אבל זה קורה בכל זאת. ברגע שאפקט הרשת הופך מוחשי ואנשים הופכים מודעים לכך שהערך של השירות גדל (נניח רשת חברתית), יכולה רשת חברתית לצמוח במהירות עצומה תוך זמן קצר. זהו ה-Tipping Point. מהרגע שנוצרת מאסה קריטית של משתמשים ומהרגע שנוצר אפקט רשת מספיק גדול, בבת אחת מצטרפים לשירות המוני בני אדם.
גם במחאה הנוכחית מתרחש אפקט רשת: ככל שיותר אנשים מצטרפים אל המחאה כך הערך שלה גדל והיא הופכת רבת ערך בפני עצמה ורבת ערך עבור המשתתפים בה. מה שהחל בצעירה אחת עם אוהל ושק שינה, הפך לתנועה עממית, לאחר מכן למאבק של הסטודנטים וכעת גם למאבק של ההסתדרות; מה שהחל בשדרות רוטשילד התפשט לעוד ערים; מה שהחל כמחאה על מחירי הדיור הפך למחאה בנוגע לשחיקת וקריסת מעמד הביניים, הרס מערכת הבריאות, החינוך, התמיכה הסוציאלית, מחירי המזון, הדלק ויוקר המחייה.
השאלה שנותרה היא האם הגענו אל ה-Tipping Point, האם הגענו לאותה נקודת האל-חזור שבה נוצרת מאסה קריטית של "משתמשים" שתוביל לכך שלא יהיה ניתן להשיב את הגלגל לאחור?
אני בוחן את האירועים השונים ומעריך שהתשובה היא חיובית. הגענו אל נקודת האל-חזור.
לנתניהו היתה הזדמנות לבלום את המחאה במסיבת העיתונאים שלו. התוצאה היתה הפוכה. לא רק שהוא לא שכנע אף אחד, ההסתדרות נכנסה לעובי הקורה, ערי האוהלים רק גדלות ומתפשטות והצעדות הופכות אלימות יותר. אם בזה לא די, המחאה התחילה בעיתוי טוב: אמצע חודש יולי. הסטודנטים בחופשה עד סוף אוקטובר, זה קיץ ולכן מזג האוויר, למרות היותו דביק, הרבה יותר סלחני ומזמין מאשר בחורף, החגים עוד רחוקים, אנשים נמצאים בתקופה רגועה יותר במקומות העבודה שבאופן טבעי מורידים הילוך בחודשי הקיץ. לפנינו חלון הזדמנויות של כמעט חודשיים, חודשיים שבהם ימררו לנתניהו את החיים. זה נצח.
השאלה היחידה היא מהי אותה נקודת אל-חזור, מה יקרה בה? קשה לדעת. מכיוון שמדובר במחאה עממית, קשה לדעת בדיוק איך היא תגמר ובעצם קשה לנסח לה מטרות אחידות, סדורות וברורות. אבל אם תשאלו אותי יש בכל זאת אירוע אחד שהולך ומתברר כבלתי נמנע: נפילתו של נתניהו.
כאשר טענתי שזה מה שיקרה בימים האחרונים שאלו אותי: "אוקיי, אז הפלנו את נתניהו. מי יבוא במקומו? ציפי? אהוד? איווט? מי?". אכן, האלטרנטיבות אינן מרנינות, בלשון המעטה ובכל זאת, להערכתי (ויתכן שאני שוגה), יהיה הבדל אחד: ראש הממשלה הבא, יהיה אשר יהיה, ידע משהו שנתניהו לא ידע: לא רק ש"ס יכולה להפיל אותך, לא רק ליברמן יכול לעשות לך צרות – גם העם יכול להפיל אותך בהתקוממות שלא תוכל להשתלט עליה בעזרת ספינים מגוחכים, מפלגים ושקריים.
הלקח הפוליטי הזה, שמעולם לא נלמד בישראל ואולי מתרחש עכשיו אל מול נגד עינינו, עשוי לקיים, בפני עצמו, שינוי תודעתי חשוב בקרב מנהיגי המדינה. הם היו בטוחים שכל מה שהם צריכים לעשות זה "לנהל את הקואליציה", כל שהם צריכים לדאוג הוא להפיס את דעתם של כל מיני דמגוגים דוגמת דני דנון, פאשיסטים דוגמת איווט ליברמן, בהמות דוגמת מירי רגב ותאבי שלטון מתועבים דוגמת אהוד ברק. לא עוד. אתם צריכים לדאוג לאזרחים. קודם כל לאזרחים. אתם לא יכולים להבטיח הבטחות, לאחר מכן להתנער מהן בגסות ולחשוב שזה יעבור לכם בשלום.
אני לא תמים. מה שמתרחש עכשיו הוא בגדר Perfect Storm. זה לא יקרה בכל פעם שפוליטיקאי לא יעמוד בהבטחות שלו. ועדיין, הציבור הישראלי מלמד את המנהיגים שלו לקח שהם לא ישכחו במהירה. ולו רק בשביל זה – כל זה היה כדאי.
כתיבת תגובה