פול סיימון הוא אורח קבוע בגלוב ובמספר הזדמנויות הזכרתי אותו ולפעמים אותו ואת את השותף המופלא שלו, ארט גרפונקל. קשה לחלום על משהו שכבר עבר, אבל הייתי שמח להיות בסנטרל פארק ולהיות נוכח באחת ההופעות הגדולות של הצמד, אם לא הגדולה מכולן, לפני כמעט 30 שנה, בספטמבר 1981.
אתמול הגיע סיימון לארץ ולא היה ספק שאהיה שם. לא היה לי גם ספק שסיימון ייתן הופעה מצוינת. וההופעה היתה מצוינת. כן, היו 2-3 שירים שהיו איטיים מדי וארוכים מדי, וכן, לא כולם מכירים את השירים מהאלבום החדש אבל ככלל זו היתה הופעה מעולה. באופן אישי, היה לי חבל שהוא לא שר יותר שירים מהרפרטואר שלו עם גרפונקל ובעיקר היה לי חבל שלא שר את "אמריקה", אולי השיר שאני הכי אוהב של הצמד.
אין מה לומר, סיימון כבר בן 70 ויש לזה מחיר. את Mother and Child Reunion, הסינגל הראשון שלו בקריירת הסולו שלו, הוא החל בסולם נמוך בהרבה בהשוואה למקור ואני התרשמתי, שלמרות הקול הצלול, קשה לו להגיע גבוה. אבל בשירים אחרים הוא הפציץ, הוא והלהקה המופלאה שלו שרבים מחבריה מלווים אותו כבר שנים.
היו שלושה שיאים לערב, מבחינתי. הראשון היה השיר Kodachrome שבוצע בצורה נפלאה, השני You Can Call Me Al, שכלל לא מופיע ברשימת השירים שסיימון בדרך כלל שר במסע ההופעות שלו ונראה שהוכנס לרשימה במיוחד עבור הקהל הישראלי. השיר השלישי היה המפתיע מכולם, לפחות אותי. המדובר בפרשנות אישית שלו ל-Here Comes the Sun של החיפושיות. זו היתה המחשה מרגשת לדרך שבה ניתן לתת פרשנות מוזיקלית לשיר שכולם מכירים ולהמציא אותו מחדש.
סיימון הוא אמן ענק במובן הכי קלאסי של המילה: כותב מילים, מנגן ומבצע. הוא מחזיק קריירה ארוכת שנים שיש בה שיאים יצירתיים מדהימים. זו היתה זכות לראות ולשמוע אותו.
כאשר נחת בישראל שאלו אותו האם הוא נוהג להשתטות על הבמה. סיימון סיפר על קטע שקרה לו בטורנטו לא מזמן. הוא שאל את הקהל איזה שיר לשיר בהדרן וצעקו לו: Duncan. סיימון לא רצה לשיר את השיר הזה אבל אישה מהקהל צעקה לו: "למדתי לנגן גיטרה באמצעות השיר הזה". סיימון לא התבלבל, קרא לה לבמה ונתן לה לשיר אותו מול הקהל. התוצאה היא תיעוד נדיר של אושר טהור.
באותה הזדמנות רציתי לומר תודה לכל אותם אנשים (והיו הרבה כאלו!) שניגשו אליי, הכירו הציגו את עצמם, סיפרו לי על שהם אוהבים לקרוא את הגלוב, הביעו את תמיכתם ואת הערכתם. תודה רבה.
כתיבת תגובה