ידיעה שהתפרסמה ב-Ynet מספרת את סיפורם של שלושה סטודנטים אשר הגישו עבודה בקורס בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית. המרצה, שבדק את העבודה (או מי מטעמו), מצא שהעבודות דומות בצורה מעוררת חשד, שלא לומר זהות, שלא לומר מועתקות האחת מהשניה. מכיוון שכך הוגשה תלונה לוועדת המשמעת וזו פסלה את העבודות והרחיקה את הסטודנטים מהקורס (המשמעות: הם צריכים לעשות את הקורס מחדש). אבל הסטודנטים ערערו וכעת החליטה ועדת הערעורים של האוניברסיטה לקבל את הערעור.
חברי ועדת הערעור קיבלו את עמדת הסטודנטים וקבעו כי יש לזכותם, "לנוכח הספק בדבר התקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש בנסיבות אלה". הם כתבו בהחלטתם: "נבקש להדגיש, הדגש היטב, כי התרשמותינו הכללית מהתנהגות התלמידים, כפי שעולה מהדיונים היא שלילית. עם זאת, הוועדה לא איתרה בחומר הראיות שלפנינו כל הוראה מפורשת האוסרת התייעצות וקיים ספק רב ביותר אם תלמיד סביר היה מודע לאיסור על ההתייעצות".
המקרה הזה הוא בעיני מקרה מייצג לאחת הרעות החולות שהתפשטו באקדמיה בשנים האחרונות: המשפטיזציה של האקדמיה.
נכון לשנת 2009 היו בישראל כמעט 41 אלף עורכי דין או עורך דין אחד לכל 183 אזרחים. כאשר מישהו שאל ב-Answers.com מהי המדינה עם יחסי עורכי דין/אזרחים הגדול ביותר בעולם ניתנה התשובה: ארה"ב, זאת כיוון שבארה"ב ישנו עורך דין לכל 265 תושבים. האמריקאים היו מתים; ישראל היא ככל הנראה המדינה בה יש את מספר עורכי הדין הגדול ביותר לנפש.
מי שחושב שאין השפעה לכמות כה עצומה של עורכי דין על השיח המתנהל בחברה, טועה. הוא טועה לא מכיוון שעורכי הדין מדברים כל הזמן ובכל מקום (והם מדברים כל הזמן ובכל מקום) אלא בעיקר מכיוון שהשיח שלהם מחלחל לכל פינה. כך, סטודנטים מבהירים ש"הסילבוס הוא חוזה בין המרצה לבין הסטודנט" ומכיוון שכך, אפשר להחיל על הסילבוס את דיני החוזים. הסטודנט הוא כלל לא סטודנט, הוא לקוח והמרצה הוא נותן שירות, ועל הלקוח מגנים לא מעט חוקים ואם נותן השירות לא ימלא אותם – יתבעו אותו (ואף תובעים).
כך גם ועדת הערעורים קובעת כי "לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש" כאילו היתה טריבונל של בין הדין הבינלאומי בהאג (כמובן שבועדת הערעורים יושבים משפטנים, משני צידי השולחן ובראש השולחן, בדרך כלל, יושב מרצה מהפקולטה למשפטים). לפני הוועדה שלוש עבודות כנראה זהות (אני לא מכיר את פרטי המקרה ולא מכיר את העבודות) אבל היא עוסקת ביסוד הנפשי וקובעת כי המרצה לא אמר במפורש שאסור לסטודנטים להתייעץ – כאילו בזה מדובר.
אם מישהו חושב שמדובר במקרה נדיר אציין שבעברי יש מקרה בו הגשתי תלונה לוועדת משמעת בגין שתי הצעות מחקר שהוגשו בסמינרים, שתיהן הועתקו מילה במילה מהאינטרנט (ובאחד המקרים היה חשש כי הועתקו מעבודה שנרכשה באינטרנט). הסטודנטים נמצאו זכאים כיוון שנקבע שלא הבהרתי לסטודנטים בסמינר שאסור להעתיק עבודות מהאינטרנט.
היחסים בתוך המוסדות להשכלה גבוהה מתנהלים בשנים האחרונות על פי קודים משפטיים ועל פי פרשנות משפטית. היחסים האקדמיים בין מרצה לסטודנט מתנהלים היום, בחלקם המכריע, דרך פריזמה משפטית שהיא במהותה פריזמה משתקת, נוקדנית וקטנונית.
אין ספק שלסטודנטים יש זכויות והם צריכים לעמוד עליהם. אין ספק שמי שמאשימים אותו בדבר מה, רשאי להגן על עצמו ולשם כך רשאי לפנות לייעוץ משפטי. הבעיה מתחילה כאשר הייעוץ המשפטי, הדיבור המשפטי, הופך לחזות הכל ומה שנשאר הוא שיח בין משפטנים (ולא שיח מוסרי, אתי, חברתי, תרבותי, חברי, אקדמי) כאילו זה השיח היחיד האפשרי.
הבהרה: לא נעשה שימוש ביסוד נפשי בעת כתיבת פוסט זה. הכותב כתב את הפוסט כהערת אגב וללא מחשבה תחילה. כל הדעות המוצגות בפוסט זה הן לא דעותיו של הכותב אלא דעות של אנשים אחרים, שאותם הוא לא מכיר, ואשר נתנו אישור בחתימת נוטריון להשתמש בדעותיהם באופן חופשי. הכותב אינו אחראי לפרשנות מסולפת או נכונה של הטקסט. קריאת הפוסט כמוה כהסכמה לסעיף זה בדיעבד ולמפרע.
(ייעוץ משפטי: עו"ד יהונתן קלינגר).
(הבהרה: לא נעשה שימוש בעו"ד יהונתן קלינגר בעת כתיבת פוסט זה. כל מי שיאשים את יהונתן קלינגר במתן ייעוץ משפטי לפוסט זה עושה זאת על אחריותו).
כתיבת תגובה