1. בקרב עיתונאים, לא משנה באיזה כלי תקשורת, יש בדיחה קבועה. "אנחנו ממלאים את הרווח שבין הפרסומות". בעיתון, ברדיו או בטלוויזיה, התוכן הוא בסך הכל החומר הזה שממלאים בין הדברים שהם באמת חשובים, שבאמת מכניסים כסף, שבאמת מעניינים את כלי התקשורת – הפרסומות.
יש לא מעט תסכול במשפט הזה שרומז לכך שתוכן מערכתי לעולם נמצא כשידו על התחתונה מול התוכן הפרסומי אבל נראה שב"גלובס" פתרו את הבעיה בצורה יצירתית במיוחד. אחת הכפולות הפותחות של אחד ממוספי החג של העיתון, עוסקת בשאלה: אילו אנשי עסקים כבר רכשו את האייפד ואלו לא. בשני העמודים האלו אין בכלל טקסט. תחת זאת, תמונות של אנשי עסקים שרכשו את האייפד מופיעות על רקע כחול, כשלצידם על רקע אדום, תמונות של אנשי עסקים שעדיין לא רכשו את האייפד. יש גם טור של האפליקציות החביבות ביותר על אנשי העסקים.
הרשות השניה מגבילה ומפקחת על ערוצי הטלוויזיה בכל הקשור למושג "תוכן שיווקי". לעיתונים אין בעיה שכזו, גם לא לניירות המהודקים לכדי חבילה המתכנה בשם "גלובס". כנראה שלארגון הזה ולעורכיו אין בעיה להקיא על הקוראים תוכן שיווקי ולכנות זאת בשם "עיתונות". שי קטן לפסח.
2. בעוד ש"גלובס" מזנה את עצמו למען תוכן שיווקי, "ידיעות אחרונות" מזנה את עצמו למען אהבת הגולשים במדיה החברתית. "רוצים להיות על השער של שבעה ימים?", שואל העיתון בחוסר חשק מוחלט בעמוד שכאילו עוצב על ידי המעצב הראשי של גיאוסיטיס. אין שום בעיה. אתם רק צריכים לקרוא את התקנון. ומה קובע התקנון? אתם צריכים ללחוץ על לייק בפייסבוק. זהו. אתם בפנים. כבר נבחר פרופיל אחד ונתקע אותו על השער של שבעה ימים. עכשיו תלחצו.
העיתון לא מבקש שום דבר חוץ מהפגנת החיבה הסתמית ביותר בייקום. בתמורה ללחיצה על לייק, שעל פי הערכות מיטב החוקרים, מחייבת ניצול של שמינית הקלוריה, מוכן העיתון לתקוע את תמונת הפרופיל שלכם על מה שבעבר נחשב לאחד מהנכסים התקשורתיים הגדולים ביותר של "ידיעות אחרונות".
אתה לא יכול לאהוב את מי שאתה מזלזל בו. לתשומת לב עורכי "ידיעות אחרונות".
3. ד"ר טל בן שחר כתב שני ספרים שהפכו לרבי מכר העוסקים באושר ונראה שמדובר באדם מרתק. קראתי בעיון את הראיון הקצר שערכו איתו ב"כלכליסט" בו הוא טוען כי:
סוציאליזם נוטל את חופש הבחירה מהאדם. אם אני לא יכול להחליט מה אני עושה עם הקניין שלי ועם הזמן שלי, אז אני באמת אהיה פחות מאושר.
לדבריו:
הבעיה הגדולה ביותר במדינה שלנו היא שאנחנו קרובים מאוד להיות מדינה סוציאליסטית, שבה באופן כללי האנשים הרבה פחות מאושרים.
מרתק.
ראשית, אשמח לדעת עד כמה האמריקאים האומללים שלא היה להם (ולחלקם עדיין אין) ביטוח בריאות ממלכתי, מאושרים. אחרי הכל הם יכולים להחליט מה הם עושים עם הקניין שלהם! וגם עם הזמן שלהם! הם ודאי מתפוצצים מאושר!
ושנית, רק מי שחזר לא מכבר מארה"ב, ומנותק לחלוטין מההוויה הישראלית הנוכחית, יכול לטעון מבלי להסמיק שישראל "קרובה מאוד להיות מדינה סוציאליסטית".
4. ל"אייס", ארגון התקשורת אשר מתחרה בימים אלו על תואר "ארגון התקשורת ההזוי ביותר" לאחר שקנה שני בלוגים רק כדי לסגור אותם פחות משנה אחר כך, נמאס לפרסם הודעות לעיתונות. זה באמת מעייף. גם "אייס" רוצה שמישהו ידבר אצלו על הכל. משום כך, פנה האתר אל הכהן הגדול, הגורו האולטימטיבי, העיפרון המחודד ביותר בחבילה, פר ההרבעה של תעשיית יחסי הציבור, קונסול הכבוד של איי מרשל, מר רני רהב בכבודו ובעצמו. זה, ענה על כמה שאלות וב"אייס" הגדירו את הראיון כך: "רני רהב מדבר על הכל". היסטרי. כלומר, היסטורי.
מהראיון החגיגי, החד-פעמי, החושפני והאישי עולה שרהב אוהב את עובדיו, מרוצה מפעילותו במדיה החברתית, שמח שאייל גולן לקוח שלו, אוהב לעבוד קשה ומאד מתרגש מכך שפסח מגיע רגע לפני יום השואה שמגיע רגע לפני יום הזיכרון שמגיע ממש דקה לפני יום העצמאות. ל"ג בעומר פנה אל אביגדור פלדמן כדי לברר האם הוא יכול להגיש תביעה בגין התעלמות. אהה כן, וגם לרני רהב יש אייפד.
כתיבת תגובה