לפני שעה בערך קיבלתי מייל, מעורך אחד, לא חשוב מאיזה עיתון:
שלום יובל,
רציתי לבדוק אם תוכל לכתוב לנו טור (משהו כמו 400 מילה) למחר בבוקר בנושא (כלשהו).
אם תסכים, נוכל לדון בנושא הספציפי של הטקסט וכו'.עורך (לא חשוב מאיזה עיתון)
כתבתי לו תשובה:
היי עורך (לא חשוב מאיזה עיתון)
תודה על ההזמנה.
אני חושש שאתה לא מעודכן. אני אישיות לא רצויה בלא חשוב באיזה עיתון. פרטים אצל עורך בכיר של (לא חשוב איזה עיתון).
תודה בכל אופן ולהשתמע,יובל.
כעבור כמה דקות נחתה אצלי במייל תשובתו:
צודק. שכחתי כבר מהסיפור ההוא.
תודה לך שחסכת לי אי נעימות, שלא לדבר על צרות של ממש 🙂
תודה ויום טובעורך (לא חשוב מאיזה עיתון)
איזו מטאפורה מקסימה על מצב העיתונות הישראלית ועל המקצוע בכלל. על הנקמנות והקטנוניות שלא יודעת גבול, על הפחד של עורכים זוטרים שלא רוצים להתעמת עם עורכים בכירים גם אם זה עימות מטעמים ענייניים ("אני רוצה שהוא יכתוב לי! הוא הכי מתאים!") ולכן מעדיפים שלא להיקלע לתוך סבך השיקולים האישיים של העורכים הבכירים ומודים לי על שחסכתי להם אי נעימות, שלא לדבר על צרות של ממש.
כאשר כתבתי לפני כמה ימים "אני לא שוכח לרגע למה עזבתי (את העיתונות), אני מקווה שגם לא אשכח", ידעתי שאין סיכוי שאשכח פשוט מכיוון שמקרים מעין אלו משמשים עבורי תזכורת נפלאה.
תודה לך עורך, לא חשוב מאיזה עיתון. תודה.
כתיבת תגובה