נולדתי וגרתי רוב חיי בשכונת בורוכוב בגבעתיים. שכונת בורוכוב נוסדה ב-2 באפריל 1922 ובמשך שנים היא נוהלה במתכונת של קיבוץ עירוני. לא לחינם בשכונת בורוכוב הוקמה החנות הקואופרטיבית הראשונה בארץ שנקראה "הצרכנייה" אשר היתה קיימת עד לאמצע שנות ה-80'. הצרכנייה הזו היא האם של רשת "הקו-אופ הריבוע הכחול". בתקופתי, כל בתי הספר בגבעתיים היו לוקחים את הילדים לראות את הפלא. היום אין צרכנייה – יש שם רק שלט.
בתקופת המרד הערבי הגדול, שפרץ בשנת 1936 ונמשך שלוש שנים, פעלו בשכונה מפעלים לייצור תחמושת עבור "ההגנה" וסליקים להחבאת הנשק. כולם היו מעורבים בזה, גם סבא שלי, אחד מותיקי שכונת בורוכוב, שהיה חבר ב"הגנה". הסליק הגדול ביותר בשכונת בורוכוב היה הסליק של אלדמע שהיה שייך לאברהם אלדמע. בעוד שכל בתי המתיישבים הראשונים בשכונה היו זהים, אלדמע בנה בית יוצא דופן כראוי לאישיות שלו. בחצר ביתו בנה ארגון ה'הגנה' את הסליק הגדול הראשון שלו, שאיחסן מאות כלי-נשק עד להקמת המדינה – 25 שנה רצופות. בבנייה החשאית השתתפו אלדמע עצמו, מפקד ה'הגנה' יוסף הכט, שאול מאירוב (אביגור) ויהודה שרתוק (שרת). רק מתי-מעט מתושבי השכונה, ולאחר מכן גבעתיים שהוקמה מאיחוד מספר שכונות עם שכונת בורוכוב בראש, ידעו את הסוד. בתקופתי, כל בתי הספר בגבעתיים היו לוקחים את הילדים לראות את הפלא. בשנות ה-80' השטח נמכר וכיום יש עליו מתחם של בתים. אין שם סליק יותר – יש שם רק שלט.
בשנת 1927 החליטו בשכונה לבנות אמפיתיאטרון ובנו אותו באזור בו היה מכתש טבעי. האמפיתיאטרון הפך ל"המכתש" ו"המכתש" הפך ברבות הימים למגרש הכדורגל של הפועל רמת גן (עוד על ההיסטוריה של המכתש ניתן לקרוא כאן). בתמונות השונות אפשר לראות את האזור: מכתש ענק, מעליו בית הספר בורוכוב ולצידו הצריף של תנועת הנוער העובד, קן בורוכוב, הקן הגדול ביותר בישראל. אני למדתי בבית הספר בורוכוב, הייתי חניך ואחר כך מדריך בקן בורוכוב.
בשנה האחרונה מנהלת קבוצת אוהדים של הפועל רמת גן, קבוצה שהולכת וגדלה ושאחד מראשיה הוא שלמה מן (ייגר מאיסטר), מאבק על "המכתש". הסיבה שצריך להיאבק עליו היא שבשורה של החלטות, חלקן תמוהות, "המכתש" נמכר ליזמים פרטיים. אלו, מעוניינים להקים במקומו שני מגדלים: האחד בן 17 קומות, השני בן 25 קומות.
* המכתש הוא הכתם החום במרכז התמונה. דשא ירוק אף פעם לא היתה אחת מתכונותיו של מגרש הכדורגל הזה.
אף פעם לא הייתי אוהד של הפועל רמת גן למרות שהתגוררתי במרחק של 40 מטר מהאיצטדיון. אני בכלל לא חובב גדול של כדורגל. אבל אני חובב גדול של שכונת בורוכוב. מדובר בשכונה ייחודית, בעלת היסטוריה יוצאת דופן, שאין בה שום עתודות קרקע. משום כך המחירים בה נמצאים כל הזמן בעלייה, משום כך "המכתש", שנטוע בלב השכונה כל כך קורץ ליזמי הנדל"ן.
"המכתש" נמצא בתוך אזור צפוף גם כך. והדרך היחידה להקיף אותו היא בנסיעה ברחוב חד סטרי. כבר כיום יש במקום פקקי תנועה בלתי נסבלים. בראש "המכתש" נמצא בית הספר היסודי "בורוכוב". בתחתית "המכתש" נמצא בית הספר התיכון "קלעי" (בו למדתי). אל תוך האזור הזה נשפכות מאות מכוניות של הורים ושל התושבים המעוניינים להיחלץ החוצה לתל-אביב, לעבודה. כעת דמיינו לעצמכם מה יקרה אם במקום הריאה הירוקה האחרונה שיש בשכונה (למעשה, במובנים רבים, בגבעתיים כולה), יצמחו שני מגדלים אשר יזרימו לתוך השכונה הקטנה הזו עוד מאות רבות של תושבים.
שלמה שלח לי למייל סרטון שהאוהדים הפיקו. בסרטון ניתן לראות את האזור כמו גם את ההפגנות של האוהדים אשר נלחמים על מגרש הכדורגל שלהם. הסיסמה שלהם היא "המכתש הולילנד". אני לא מכיר את פרטי הפרטים של עסקת המכירה, אבל לתחושתי, הם לא לחלוטין מגזימים עם ההשוואה.
מי שיפקיע את השטח הזה לטובת מגדלים כעורים, זרים לחלוטין לאופי של השכונה, יקים את "מגדל נווה צדק" של שכונת ברוכוב.
אני לא יודע אם עוד יש סיכוי להציל את "המכתש", אני רק יודע שאם במקומו יקומו שני מגדלים, אשר יחסלו אותו ואת המורשת התרבותית והספורטיבית שהוא מייצג, זו תהיה בכייה לדורות. במקום המכתש – יהיה במקום שלט. כמו הולילנד בירושלים, כמו המגדל בשכונת נווה צדק, יהיו מגדלי בורוכוב אות קין על מצחה של חברה שמתפרקת מנכסיה לטובת יזמי נדל"ן.
כתיבת תגובה