במשך שבועות ארוכים אני מתבונן במאבק להשארת משפחות העובדים הזרים (וילדיהם) בארץ ולא מצליח לגבש עמדה. מצד אחד, נראה כאילו המדינה, בראשותו של המחנך הדגול, אלי ישי, שמחה להתנער מהאחריות המוסרית שלה כלפי אנשים שהיא עצמה הביאה לכאן. מצד שני, ובכן, את הצד השני היטיב לתאר לא אחר מאשר בן דרור ימיני.
הביקורת שמתחתי על ימיני בכל הנוגע לעיסוק האובססיבי-פרנואידי שלו באנשי השמאל הקיצוני (כלומר כל מי שהוא לא "אם תרצו"), אינה סוד, ובכל זאת הפעם מצאתי שהקטע בו הוא כותב על המאבק נגד "גירוש הילדים" ("ניצחון הדמגוגיה") משכנע.
הטענה שאותי אישית משכנעת יותר מכל קשורה בדרך שבה מדינות אחרות מתייחסות למהגרי עבודה ישראלים. יודע כל ישראלי שעשה רה-לוקיישן שכאשר נגמרת לו הויזה, הוא צריך לארוז את הפקלאות ולהחזיר את המשפחה לארץ. אין כאן חוכמות. יתכן שבמהלך השנים נולדו ילדים בארץ החדשה, הלכו למערכת החינוך, הם דוברים את השפה והתערו בתרבות ועדיין, המדינה שקלטה אותך אומרת לך: "חביבי, זמנך עבר. חזור למדינה שלך. זה החוק וכשהגעת לכאן ידעת שזה החוק".
נכון שמצבם של מהנדסי תוכנה ישראלים טוב יותר ממצבם של פועלים בחקלאות מהפיליפינים אבל אני לא חושב שתפקידה של המדינה להיכנס לחשבון הבנק של מהגרי העבודה שלה ולומר "טוב, הם נורא מסכנים שם בפליפינים – נשאיר אותם כאן". איך לומר בעדינות – את אותו הטיעון בדיוק אפשר לומר על מהנדס תוכנה מאשקלון שחוזר מעמק הסיליקון.
המילה "גירוש" בהקשר הזה היא שמפעילה את כל הרגשות. בתור ילדים כולנו למדנו על "גירוש יהודי ספרד" שלא לדבר על גירוש יהודים ממדינות אירופה בזמן מלחמת העולם השניה. גם הימין השתמש במילה "גירוש" כאשר דובר על פינוי ישובי חבל עזה ויש כאלו שעדיין דבקים ברטוריקה הזו שבאופן אישי נשמעת לי כמו דמגוגיה צרופה. לכן, גם כאשר מדובר במהגרי עבודה, המילה "גירוש" נראית לי פומפוזית, דרמטית ואפילו שקרית.
לא ברור לי על איזה גירוש מדובר. הגיעו לפה גברים ונשים כדי לעשות עבודה (אינני עוסק כעת ביחס המחפיר לו הם זוכים לעתים קרובות מהמדינה ומהמעסיקים). במהלך הזמן הם התאהבו, התחתנו, עשו ילדים. חלפו 6-7 שנים. הילדים נכנסו למערכות החינוך, למדו עברית, הם מרגישים ישראלים לכל דבר. אז? האם "ההרגשה הפנימית" של העובדים ושל ילדיהם היא קריטריון להישאר במדינה? האם בגלל שהמדינה דאגה שהילדים לא ישארו ללא מסגרת צריכה כעת "לשלם את המחיר" ולהשאיר אותם רק כיוון שהם יודעים עברית? אין ספק שחזרתם אל מדינת המוצא שלהם תהיה לא קלה: הם לא מכירים את השפה או את התרבות. אבל לא זורקים אותם לכלבים (תיאר זאת היטב ימיני כאשר אמר שכאשר מדובר במקרים הומניטריים של רדיפה וכיוצא בזה, יש להשאיר אותם כאן בכל מחיר); יש להם הורים, יש להם משפחה, ויקלטו אותם בדיוק כמו שקולטים כל משפחה שחוזרת אחרי תקופה ארוכה מחוץ למדינה.
בקיצור, אני לא נורא מתרשם מהמאבק הזה, שנראה לי שגולש לפסים היסטריים בייחוד אם מתחשבים בעובדה ששני שליש מהילדים יישארו מכוח החלטתה של ועדה שהוקמה לצורך העניין. אפשר לטעון שאם כבר משאירים 800 אז ה-400 הנוספים לא יעלו ולא יורידו. אפשר. אבל זה לא נראה לי כמו טיעון מנצח.
בכל אופן, אשמח לשמוע עמדות נוספות כיוון שלמרות שהטקסט של ימיני שכנע אותי, יתכן שיש בו חורים אותם לא מצאתי. אם הדיון יגלוש לפסים אישיים ולא ענייניים, אאלץ למחוק את התגובות.
כתיבת תגובה