הפוסט הקודם עורר דיון נרחב גם בגלוב וגם ברחבי הרשת. הוא הגיע למקומות בלתי צפויים וקיבלתי תגובות שונות ומרתקות מאנשים שונים. אחת התגובות הובילה אותי למחקר שביצע פרופ' יהודה שנהב, אותו הזכרתי גם בפוסט הקודם, אודות הסוגיה שעומדת בבסיס הטענה של "אם תרצו" לפיה הסוציולוגים בישראל (הם דיברו על החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב וחוג אחר באוניברסיטת בן-גוריון) מוטים פוליטית ולמעשה מקדמים עמדות שמאל קיצוניות ואנטי-ציוניות.
במחקר (זהירות, קובץ PDF), אשר פורסם רק לפני שנתיים, אסף שנהב נתונים אודות כל הסוציולוגים אשר נמנו עם המסלול הרגיל בחמש האוניברסיטאות הגדולות בשנים 2002-2003 "על מנת ללמוד על מידת השתתפותם כאינטלקטואלים ציבוריים בפעילות פוליטית נגד הכיבוש". שנהב הגדיר "אינטלקטואל ציבורי" כמי שהיו לו לפחות שתי הופעות באמצעי התקשורת שבהן הוא ביקר את הכיבוש או תופעות אחרות כמו בניית חומת ההפרדה, חיסולים ללא משפט, שירות בשטחים ועוד.
הנה התוצאות:
רק שמונה סוציולוגים (6%) מכלל 133 סוציולוגים ענו על הגדרה זו.
רק 17% מהסוציולוגים השתתפו בפעילות מחאה כלשהי נגד הכיבוש.
רק 18% חתמו על עצומה אחת במשך השנתיים שנסקרו.
רק 5% חתמו על שתי עצומות.
אוקיי, אז אולי הם לא פעילים ציבורית אבל בתוך הסוציולוגיה פנימה, הם מרבים לעסוק בסוגיית הכיבוש ולכן גם ללמד אותה. לא ממש.
רק 1.5% (!) מהסוציולוגיה עוסקים בהוראה על הכיבוש. רק 4% מהסוציולוגים בישראל עוסקים במחקר ישיר על הכיבוש ורק 10% עוסקים במחקר עקיף.
כאשר שנהב נדרש להסביר את חוסר המעורבות של הסוציולוגים הישראלים בפוליטיקה הוא כותב שחברי הסגל הצעירים חוששים "שהבעת עמדה פומבית תזיק לתהליך קידומם, מה שמוביל אותם בסופו של דבר לצנזורה עצמית. מסע הפחדה ישיר או עקיף מתנהל במקביל בתוככי האוניברסיטה ומחוצה לה". הטקסט, כאמור פורסם בשנת 2008.
שנהב מעלה גם הסברים אחרים הקשורים בהתפלגות חברי הסגל בחוגי הסוציולוגיה מבחינה לאומית, אתנית ומגדרית, אותה הוא מכנה "כמעט ושערורייתית" (כמעט אפס סוציולוגים פלסטינים, 10% מזרחים, 30% נשים). המחקר אינו ארוך או קשה לקריאה. אני מציע לכם לקרוא אותו בעצמכם.
מן הסתם, אנשי "אם תרצו" יגחכו. עבורם אלו לא יותר מדמעות תנין. הסוציולוגים הישראלים, ודאי יטענו, פחדנים פעמיים: פעם אחת כי הם לא עוסקים בפוליטיקה בגלוי ופעם שניה כיוון שהם עוסקים בפוליטיקה בכיתות, במקום שבו יש להם יתרון על הסטודנטים שלהם, במקום שבו מתקיימים יחסי מרות – ולכן צריך לרסן אותם.
מה שבטוח הוא שמלחמת תרבות מתקיימת שם בחוץ, מלחמה על החופש האקדמי, ובסופו של דבר מלחמה על דמותה של המדינה.
כתיבת תגובה