תהליך ההתבהמות של החברה הישראלית נמשך כ-40 שנה. יש שטוענים שהכל החל במלחמה ההיא, מלחמת ששת הימים, שלאחריה התבשמה החברה הישראלית בניצחונה שלה והפכה את אלופי המטכ"ל לסלבריטאים. יש שיטענו ששורשי ההתבהמות נעוצים בשנות השמונים אז הבנקים בישראל עסקו בוויסות של שערי המניות שלהם כדי להבטיח שהם יהיו תמיד בעליה, עליה שתייצר תחושה שהמניות שלהם לא יכולות לרדת, תחושה אשר תמשוך משקיעים שיזרימו כסף לבנקים באמצעותו הם התרחבו והתעשרו עד אשר קרסו תוך שהם מטביעים איתם את המוני בית ישראל.
יהיה המקור לתהליך אשר יהיה (ואפשר להעלות עוד כמה תזות), אין כל ספק שהחברה הישראלית מתבהמת. מחברה שקמה על חורבות העם היהודי וראתה באחריות קולקטיבית ערך עליון, היא הפכה לחברה אינדיבידואליסטית, הנשלטת על ידי קומץ משפחות הון, שמשלמת משכורות עתק לכמה יחידי סגולה אשר יום עבודה שלהם שווה לכמה חודשי עבודה של עובדיהם. חברה שנמצאת במרדף אינסופי אחר כסף ומוכנה למשכן עבורו את ערכיה. חברה בה שר אוצר ושר עבודה ורווחה כבר מבלים בכלא בגין עבירות מרמה ושוחד וראש ממשלה לשעבר נמצא בעיצומו של משפט.
במרכז תהליך ההתבהמות של החברה הישראלית נמצאים אמצעי התקשורת ההמוניים. בשנים האחרונות עסוקים אמצעי התקשורת, בעיקר העיתונות המודפסת והאלקטרונית, בפמפום בלתי פוסק של מסר אחד: זה הכל כסף. זה לא מקרה שזה הסלוגן שבחר "דה-מרקר" בעת היווסדו, אך "דה-מרקר" אינו האחראי הבלעדי לעליה במדד ההתבהמות של החברה הישראלית.
בחנו את תוכניות הטלוויזיה המוצגות בפני אזרחי המדינה: ב"האח הגדול" נכנסים אנשים לבית כדי לזכות במיליון שקל. ב"הישרדות" עוברים אנשים לאי כדי לזכות במיליון שקל. ב"מירוץ למיליון" – בדיוק, מיליון שקל. "הרווק" מעניינת לא בגלל הרווק אלא בגלל שיש לו כסף. מאז אמצע העשור, העיתונים מדרגים ללא הפסקה את העשירים והמתעשרים. הם בודקים כמה כסף יש להם, כמה הם עשו בשנה האחרונה, איך הם עשו אותו, האם הם עלו או ירדו. זה הכל כסף.
גם בשנה שעברה מוספי החג של העיתונים השונים מילאו אותי בגועל. המסורת ממשיכה השנה: "דה-מרקר" מזמין אותי לענות על שאלון שיאפשר לי לענות אחת ולתמיד על השאלה "האם אני כריש נדל"ן". אני ממש זקוק ל"דה-מרקר" בשביל לדעת את התשובה. מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מציג את הטלפונים הסלולריים הכי יוקרתיים, המסכים השטוחים הכי דקים, המסגרות הדיגיטליות, מצלמות הוידיאו ושאר מוצרי האלקטרוניקה שעולים אלפי שקלים כל אחד. חס וחלילה שלא אתפס עם משהו לא ממותג, לא יקר, לא נחשב.
גלגולי העיתון "מעריב" הם מטאפורה מוצלחת לתהליך ההתבהמות שעברה החברה הישראלית. העיתון הוקם על ידי עזריאל קרליבך בפברואר 1948 בגין מחלוקת שהתגלתה בינו ובעליו של "ידיעות אחרונות", יהודה מוזס, סביב השאלה האם עיתון הוא עסק כלכלי או גם מכשיר ציבורי, והתנהל כעסק הנמצא בבעלות העובדים בו. בשנות התשעים נמכר לאיל הון שמת בנסיבות מסתוריות והתגלה כנוכל, ומשם עבר לידיו של עופר נמרודי שהסתבך בפלילים בעת שניהל את העיתון, משך ממנו משכורות עתק ולבסוף הצליח לדרדר את העיתון ממעמדו בציבוריות הישראלית עד שלא נותר ממנו דבר.
באותו "מעריב", במוסף לחג בעריכת נטע ליבנה, מתפרסם אחד הפרויקטים הדוחים שהופיעו בעיתונות הישראלית בשנים האחרונות, "הגביר של העיר". כך הוא שווק: "הקבלן. סוחר המכוניות. אשתו של הצייר. היורשת של שושלת הגלידות. יבואן הקרמיקה. בכל יישוב בישראל יש אחד כזה: ההוא עם הדשא הכי ירוק, הבריכה הכי כחולה והבית הכי גדול, זה שכל השכנים חולמים להציץ לתוכו. יצאנו לפגוש אותם".
קשה להתחיל ולתאר את תחושת הקבס שאחזה בי כאשר קראתי את המילים האלו. לאחריהן הציג "מעריב", עמוד אחר עמוד את תמונותיהם של כמה מגבירי המדינה כשהם מצולמים על רקע של בתים גדולים יותר או פחות, בריכות שחיה, וכמה ארמונות משיש.
הנה, משה פרץ משדרות, הוא חי בבית על שטח בנוי של 1,800 מ"ר, וכאן קבלן העפר מרואן נופי שבנה בית באילת בעלות של 5 מיליון שקל. ראשון לציון, באר שבע, עפולה, נהריה, עוספיה, אופקים, מעלה אדומים, חולון, חיפה, קריית שמונה, בית שאן, רהט – עוד ועוד ישובים, רובם המכריע מהפריפריה, שם הרבה יותר קל להריח את העשירים. הם מסריחים, אתם מבינים, מכסף.
רוב המצולמים רחוקים מלהיות האנשים העשירים בעירם. למעשה, הטענה ש"מעריב" יודע מי הכי עשיר בחיפה או בראשון לציון מגוחכת כמעט כמו הפרויקט הזה. סביר להניח שהם היו היחידים שהסכימו לשתף פעולה עם המיזם הדקדנטי.
חלק מהמצולמים רכשו את בתיהם לפני שנים רבות ועם הזמן הנכס השתבח. האם זה הופך אותם לגבירים? זה לא משנה. ההתבהמות של העיתון מדביקה את המצולמים שחושפים את עצמם, את משפחותיהם וואת אושרם כמו אחרוני מפריסי הפרסה אשר מציגים לראווה את אורך הקרניים שלהם או את היקף אשכיהם.
אין פלא שאחד מהם מצליח שלא להבין את הסתירה הזועקת מהמשפט "אני תורם לקהילה, אבל הכל בסתר ואני לא מעוניין לפרט" כשהוא נאמר בגאווה בראיון חגיגי לעיתון.
חולפים יומיים ו"ידיעות אחרונות" מגיב בפרויקט משלו: הבתים הגדולים, המפוארים ומנקרי העיניים ביותר אותם בנו ישראלים בשטחי יהודה ושומרון.
איזה דיר חזירים.
חג שמח.
כתיבת תגובה