בעניינים מעין אלה יש להתחיל בשורה התחתונה: הכל בסדר.
בשעת בוקר עמוסה לקחה אשתי את דנה, הבת הקטנה, אל הגן. כדי להגיע אל הגן יש צורך לחצות כביש עמוס למדי שמוביל ממחנה 80 ועד בנימינה. כאשר היא ראתה שהכביש פנוי היא חצתה אותו עם הרכב שלה שניתן לה על ידי מקום העבודה שלה (טנדר "קנגו" של רנו). היא חצתה את הנתיב של הנוסעים ממזרח למערב אבל כאשר המשיכה אל הנתיב של הנוסעים ממערב למזרח פגע בה רכב.
הרכב הפוגע פגע בדלת האחורית תוך שהוא מוחץ אותה פנימה, לכיוון מרכז הרכב. השמשה האחורית התנפצה לחלוטין מעוצמת המכה והפגוש של הרכב הפוגע הגיע עד הכסא של דנה. למעשה, אם היא היתה שמה את היד שלה בין מושב הבטיחות לדלת, סביר להניח שהיא היתה נמחצת בין השניים.
אין צורך להרחיב על התחושות שלנו כהורים למראה התמונות האלו. דנה יצאה מהאירוע כשהיא בוכה ומבוהלת אך כעבור כמה דקות חזרה להיות הילדה השמחה, המצחיקה והמאושרת שהיא. הסימן היחיד שנותר עליה הוא שפשוף בכתף מחגורת הבטיחות שלה. אנחנו כמובן נדאג שיבדקו אותה ליתר ביטחון.
אלו מסוג האירועים שלאחריהם הראש מריץ תסריטים של "מה היה קורה אם". הם אף פעם לא נגמרים טוב כמו, שלמרבה השמחה, נגמר האירוע הזה.
סעו לאט.
כתיבת תגובה