אני פריק של ספרי עיון. מודה. זה סוג של סטיה, אני מודע לכך, אבל אני ממש אוהב ספרי עיון. אני חושב שלמדתי לאהוב אותם במהלך הדוקטורט שלי, אז הזמנתי יותר מ-100 ספרים מאמזון. מאז נוספו לפחות עוד 120 ספרים, כולם באנגלית, כולם ספרי עיון, רובם מרתקים (לפעמים יש פספוסים כאשר קונים בלי לדפדף בספר, אין מה לעשות).
הדבר שאני הכי אוהב בחוויה הזו הוא אקט ההזמנה. אתה בוחר אותם בקפידה (זה פאקינג תחביב יקר), מזמין אותם ואז אתה שוכח מהם. אתה שוכח מהם כי חולפים לפחות שבועיים עד שהם נוחתים בארץ, עוברים מסע יסורים במכס, מגיעים לדואר ומחכים שאבוא לאסוף אותם. לא פעם אני מזמין שניים שלושה ספרים בבת אחת, לעתים ממקומות שונים ואז, כאשר מגיעים הפתקים מהדואר מתחיל הכיף: איזה ספר הגיע? האם זה ההוא, או ההוא? ואז אתה פותח את הקרטון ומגלה שבכלל הגיע ספר אחר, ששכחת שהזמנת אותו בכלל. איזה תענוג. אלו רגעי עונג צרופים.
האהבה שלי לספרי עיון (רובם עוסקים בסוציולוגיה, היסטוריה וחקר כללי של טכנולוגיה – אבל לא רק), גורמת לכך שבכל פעם שאני בארה"ב אני מבלה שעות ארוכות ב-Strand. למעשה, Strand היא האורגזמה האינטלקטואלית שלי. מאות אלפי ספרים, בשתי קומות דחוסות, חלקם ספרים משומשים, רק מחכים שאגלה אותם. אני יוצא משם עם חתיכת ערימה מפוארת ואחר כך מקלל בגלל המשקל.
בתחילת השבוע סיפרו לי שהוצאת "עם-עובד", אחת ההוצאות החביבות עליי, עורכת מכירה מיוחדת בתל-אביב. במהלך החג היא פותחת את המחסנים שלה ברחוב מאז"ה ומזמינה את הקהל. בשנה שעברה הייתי באירוע דומה בחולון, אז זו היתה הוצאת "ידיעות אחרונות" שפתחה את המחסנים שלה והציעה הנחות נאות. בניגוד אליה, "עם-עובד" מציעה רק מבצע אחד: אחד+אחד. לא משהו, אם לומר את האמת. עברתי על הקטלוג שלהם ולא מצאתי משהו מיוחד שאני מעוניין בו ובכל זאת, לא יכולתי להתאפק. נסעתי לשם היום אחר הצהריים.
כמו בשנה שעברה, מחסני הספרים האלו (המחסן של "ידיעות אחרונות" היה גדול בערך פי 10) מקפלים בתוכם הבטחה גדולה: כל כך הרבה ספרים במקום אחד, מה יכול להיות רע? אז זהו, שזה די רע. זה רע מכיוון שבמחסנים האלו אתה נפגש בערימות על ערימות של ספרים – מאותו הספר. הנה עשרות רבות של עותקי הספר של ניר ברעם, עוד כמה עשרות עותקים של אלבר קמי וגבריאל גרסיה מארקס ושם בצד עוד עותקים רבים של התפסן בשדה השיפון במהדורה חדשה. התפסן? איך זה יכול להיות? איך אף אחד לא קנה אותם? לפעמים מונחים על המדף מאות עותקים של ספר אחד, עדיין בתוך ניילונים, מחכים שמישהו יציל אותם. לפתע, הרגשתי את מה שידעתי כל הזמן אבל לא הודיתי בכך והוא שאין שום דבר מיוחד בספר שאני קונה; הוא חלק מפס ייצור ענק שמוציא עותק ועוד עותק ועוד עותק והם כולם זהים.
זה מאוד בנאלי כל העניין הזה שהרי מכונת הדפוס היא פס הייצור הראשון בהיסטוריה, מכונה שמאפשרת לייצר עותק מדויק של היצירה המקורית. ובכל זאת, התעצבתי על כל אותם מאות עותקים של אותו הספר שאף אחד לא רוצה בהם, שגם אם תגאל אחד, עדיין ישארו עוד כמה מאות מהם מאחור. פתאום הבנתי עד כמה שונה החוויה של ביקור ב-Strand, ואפילו ב"צומת ספרים", ממחסן של הוצאה אחת. שהרי ב-Strand אתה מתהלך בין מאות אלפי עותקים של ספרים שונים לעומת מחסן של הוצאה בו אתה מסתובב בין מאות אלפי עותקים של כמה ספרים בודדים שבחלק מהמקרים פשוט הדפיסו מהם יותר מדי עותקים.
המפגש עם ערימות הספרים הרגיש כאילו ראיתי בפעם הראשונה איך עושים נקניקיה.
עזבתי את המחסן אחרי 15 דקות.
כתיבת תגובה