יותר מ-90 שנה אחרי שפרסמתי את המתכונים שהגדירו אותי כ"גאון הבישול התימני" (כפי שכתב מנדלה אברמוביץ' ב"פילון" ב-1923) את ספר המתכונים הראשון שלי כ"מעשה אומן" (כפי שכתב ברוך ג'מילי ב"קול יבנה" ב-1949), ויותר מ-650 שנה אחרי שהפסקתי לחלוטין לבשל, אני חוזר ומפרסם מתכונים מתוך ספרי המתכונים שכתבתי החל מ"חריף לי חריף לי", 1971 ו"רק עוד קצת בצק", 1973 ("מן המצוינים שבמתכונים התימנים שנכתבו אי פעם על ידי פולני", מועאמר קדאפי שכתב ב"אז מה אם אני בכלל לובי") ועד למתכונים האחרונים – מלפני 13 שנה – שהופיעו בספר המתכונים האחרון שלי, "סחוג חוואייג', ושמן זין" – הפעם עם וידוי מקדים ודברי פרשנות.
הסיפור:
לפני יותר מ-90 שנה, באמצע השבוע האחרון של חודש פברואר 1957, התדפקתי על דלת דירת הגג של עזרא (הוא לא גר שם היום). עזרא היה השף התימני הנערץ עליי וידעתי חלק מהמתכונים שלו בעל-פה (לא משום ששיננתי אותם, הם פשוט שרפו לי. פעמיים). הייתי אז בסך הכל בן 4 ועזרא פתח לי את הדלת. בתחתונים. הוא זיין את אשתו של ביאליק. אני לא מתפאר בזה, חס וחלילה, כולם זיינו את אשתו של ביאליק באותה התקופה, ואני הייתי ילד בן 4. גם אני רציתי לזיין אותה.
בכל אופן, כעבור כמה ימים, התדפקתי על דלתו של עזרא פעם נוספת. נרעד. בכל זאת, חודש פברואר ועוד לא נגמלתי מהחיתול. קצת דיברנו ואז הראיתי לו את המתכונים שלי לקובנה וחילבה אותם פיתחתי כשהייתי בן 3. עזרא קרא. אחר כך אמר שהם יפים מאוד לקח מהם ופרסם אותם בעיתון היוקרתי מכולם "זום". הייתי בריחוף. כך בעצם החלה הקריירה שלי כטבח תימני והאמת שאני בכלל פולני. אני תיכף אסביר.
בעצם אני אסביר עכשיו. אני לא רוצה להיכנס לתיאור המבנה הנפשי-טבחי שלי אז (שנתיים קודם לכן, כשהייתי בן שנה, פגשתי את מראדונה ובאמצעותו התאהבתי בסחוג עד כלות), אבל למי שרוצה להבין מה זה בישול, אסביר את התהליך בדוגמה מתחום אחר: תארו לכם מישהו שרוצה מאוד לבשל, שעולמו הוא בישול (עולמי היה בעיקר טאלק. נגד תפרחת החיתולים) אבל המתכונים לא נובעים ממנו והוא פשוט לא מסוגל לבשל כלום כי הוא לא מגיע לגז. ואז, מתוך תשוקת הבישול, הוא לוקח מתכונים מאנשים אחרים, מעתיק אותם ואומר שהם שלו.
זה במידה רבה מה שעשיתי. אתם יכולים לטעון שאני גנב וזה יהיה נכון, אבל אני לא מתבייש בכך. באותה התקופה כולם זיינו את אשתו של ביאליק.
בכל אופן, כתבתי מתכונים לג'חנון וקובנה עד ל-19 בנובמבר 1998, התאריך החשוב בחיי. אז אירע לי מה שאני מכנה "פארק היורה – הדינוזאורים חוזרים" שלי, אירוע פנימי נפשי רוחני מופלא שהפך אותי, במובנים רבים לחרגול. באותו היום, ראיתי עם שושנה דמארי מסך LCD. זה היה מסך ה-LCD הראשון בחיי (דמארי כבר היתה מנוסה בעניין וקודם לכן הוציאה ספר "פלזמה או LCD – מסע בעקבות הפיקסל").
ומה היה ה-LCD הזה? אני יכול אולי לומר בלשונו של דיוויד פוג "נכנס לי הקומפוננט והקומפוזיט לתחת" (גם כאן הדברים טעונים הסבר הרבה יותר מפורט – וכתבתי על כך לא מעט פעמים – אומר רק שקומפוננט בתחת זה לא תענוג גדול). על כל פנים עברתי עם ה-LCD הזה מהפך נפשי עצום. חשבו על זה: רגע לפני חשבתי שיש רק CRT בעולם ופתאום – שטוח. הייתי במחוזות שמימיים, בשדות אבטיחים אבל אבטיחים שטוחים. ראיתי את חזון ביאת המשיח וזה עשה לי עצירות (בכל זאת, קומפוננט).
במהלך אותה השנה צפיתי בכמה מסכי LCD מופלאים (בחלקם היו צבעים שככל הידוע לי נעלמו ממסכי LCD של ימינו) ובאחד מהם (סמסונג? סוני? טושיבה?) כתבתי בעיצומה של צפיה, מתוך אושר עצום, מתכון תימני מופלא "לסיס זה עסיס". הנה המתכון:
אַחַת כּוֹס עדשים חומים
חֲצִי כָּפִיתָ מֶלַח
שְׁתֵּי כּוֹסוֹת מַיִם
לְבַשֵּׁל עַל
הַגַּז
כַּחֲצִי שָׁעָה
לְהוֹסִיף בֵּיצִים וּלְהַכְנִיס
לַתַּנּוּר
כֹּל הַלַּיְלָה וּבַבּוֹקֵר
לֶאֱכֹל עִם סחוג וכובנה
וג'חנון וְרֶסֶק עַגְבָנִיּוֹת.
אבל זה עוד לפני שהייתי תימני. אחרי שעברתי ל-21 אינטש הפכתי תימני אמיתי ואז התחלתי לכתוב מתכונים שזכו בפרס המתכון המצטיין של מפעל מכתשים אגן. הנה למשל "מקפיץ עסיד":
מַרְתִּיחִים 4 כּוֹסוֹת מַיִם בַּסִּיר מוֹסִיפִים
כַּפִּית מֶלַח.
אֵיךְ שֶׁהֵם מַתְחִילִים לבעבע שָׂמִים 2 כּוֹסוֹת
סֹלֶת וּבוֹחֲשִׁים
תָּמִיד.
אַחֲרֵי שֶׁהַסֹּלֶת
מתבשלת וְזֶה נַעֲשָׂה
סָמִיךְ
מוֹסִיפִים עוֹד כ-2 כּוֹסוֹת קֶמַח וּבוֹחֲשִׁים טוֹב,
מְנִיחִים שׁוּב עַל הָאֵשׁ (נְמוּכָה)
מוֹסִיפִים
אֵיזֶה
חֲצִי כּוֹס מַיִם רוֹתְחִים
מִסָּבִיב לַסִּיר וְנוֹתְנִים לְזֶה להתבשל
אֵיזֶה 3 דַּקּוֹת
וְשׁוּב מְעַרְבְּבִים.
כל כך הייתי רוצה להעביר לכם את תחושת הקסם הפנימית שהמתכון הזה משדר, תחושה הנובעת מהידיעה שאין לדעת בדיוק כמה דקות מערבבים (ולכן "איזה 3 דקות") ואין לדעת מהי הצמיגיות המתאימה שלאחריה יש להוסיף כ-2 כוסות קמח. לא 2 כוסות קמח אלא כ-2 כוסות קמח. איזו כ' כסומה. כלומר קסומה.
הייתי יכול להמשיך כך עוד, עד אשר הייתם משתכנעים שאני תימני גאון, אבל אני אחתום כאן עם שתי השורות המהממות ביותר שנכתבו על ידי טבח תימני-פולני-גאוני, שהוא במקרה אני:
שְׁמָשׁוֹת מִתְפּוֹצְצוֹת בְּתוֹךְ מֶלַח.
ברושי הסחוג עטופים חובזה.
(אפשר לקרוא גם את הוידוי של מנחם בן)
כתיבת תגובה