פרשנים בעיתונות אמורים להביא סוג של תובנה שלא נמצאת בטקסטים אשר מדווחים על אירוע מסוים. הם אמורים להביט על האירוע מגובה 40 אלף רגל (אסתפק גם ב-400 רגל), ולספק ניתוח הנסמך על ניסיון ומקורות יודעי דבר, כאלו שמדברים רק עם פרשנים מנוסים, בעלי ותק ומוניטין.
תחושתי האישית היא, שבזמן האחרון יותר ויותר פרשנים מפרסמים טקסטים בהם מידע שהוא לא יותר מאשר המובן מאליו. אולי זה הלחץ לפרסם, אולי זה הפורמט שמחייב אותם לנפק טור אחת ליום-יומיים או שבוע, אולי זה רק נדמה לי. מה שבטוח הוא שלעתים מתפרסמים טקסטים שהם לא פחות ממגוחכים.
טקסט שכזה התפרסם היום ועליו חתומה סטלה קורין-ליבר מ"גלובס". קורין-ליבר כותבת על הפרשה שמטלטלת את עולם הבנקאות בישראל – חקירתו של יו"ר בנק פועלים לשעבר, דני דנקנר. הטקסט שלה הוא מופת של כתיבת המובן מאליו, תוך הוספת אפס מידע מסוג כלשהו.
הנה השורה התחתונה: אם יסתבר שדנקנר אשם תתחולל רעידת אדמה. מצד שני, אם המשפט יתמסמס על פני שנים ארוכות, לא תהיה רעידת אדמה.
זהו.
באמת. זהו.
אה, כן. היא שואלת שאלות מעניינות:
האם היה "גרון עמוק"? האם מישהו "פתח את הפה" כי נפגע מאוד, או שמישהו "פלט" משהו תוך כדי חקירה אחרת והצעיד את החוקרים על הכביש הרחב של החקירה הזו? האם מתבשל "עד מדינה", או שהכותרות וכיווני החקירה בעתיד הקרוב יבשלו עד שיחשוף את ההשתלשלות, את האיטנרסים והאינטרסנטים, ויקבל הגנה תמורת עדות מגובה?
תשובות? אין.
טוב נו, אני קצת מגזים. יש גם סקופ: היא כותבת שדנקנר קרוב לאריסון. מאוד.
הנה הוא, בגודל טבעי (בעצם הגדלתי אותו. קצת. בכל זאת, סקופ ענק!)
העיתון כותב בקמפיין פרסומי שלו: "גלובס: השיחה של מחר התחילה". זה באמת נחמד, אבל אם השיחה היא על כלום, עדיף לשתוק.
כתיבת תגובה