לפני שנה ושלושה חודשים הצבעתי על דמיון משונה בין טקסט שכתב רינו צרור ("מעריב") לטקסט שכתבה סימה קדמון ("ידיעות אחרונות"). הדמיון היה משונה במיוחד לאור הטענה שהדברים נאמרו ב"שיחה פרטית". השבוע הפרקטיקה הזו עושה קמבק. בגדול.
המדובר בשני טקסטים שפורסמו במוספי סוף השבוע של שני העיתונים הגדולים. בפינה הימנית, בן כספית מ"מעריב" ובפינה השמאלית, שוב סימה קדמון מ"ידיעות אחרונות". המדובר בטקסטים שעוסקים במערכת היחסים בין דובר צה"ל, אבי בניהו, לבין שר הביטחון, אהוד ברק. מצאו את ההבדלים:
בן כספית:
עכשיו נעבור לדובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו. יחסיו עם אהוד ברק נמשכים למעלה מ-20 שנה. בניהו אוהב את ברק אהבת אמת. גם כשהוא נשאר אחרון בשטח, גם כשאף אחד – כולל כולם – לא מוכן להגיד על ברק מילה טובה, בניהו שם. בדרך כלל בהתנדבות. הוא בא מאותה שכונה של ברק. קיבוצניק…
סימה קדמון:
כל מי שעובד איתו (עם ברק) בעשרים השנים האחרונות… יודע שאין ולא היה לברק דובר נאמן יותר ממנו, גם אם זה לא תפקידו הרשמי…. בניהו, חבר קיבוץ להבות-חביבה… בינו ובין ברק התקיימו יחסי אמון וקירבה במשך 22 שנים.
בן כספית:
בשנתיים האחרונות פנה ברק לבניהו פעמיים והפציר בו שיתמנה לראש מטהו. בניהו סירב… אחר כך, לפני כמה חודשים, הגיע תורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. גם הוא פנה לבניהו והפציר בו שיהפוך לראש מטהו. כדי לפגוש את בניהו נזקק נתניהו לאישור של שר הביטחון. ברק היסס, לבסוף אישר, אבל אמר אז למי שאמר, שאם בניהו ייעתר לעזוב את תפקידו כדובר צה"ל, יש לו, לשר הביטחון "זכות סירוב ראשונה" על שירותיו.
סימה קדמון:
לפני חמישה חודשים, כשהציע נתניהו לבניהו להיות ראש הסגל שלו, אמר ברק לראש הממשלה שאם בניהו יעזוב את תפקידו כדובר צה"ל, יש לו, לברק, זכות סירוב ראשונה.
בן כספית:
אז מה קרה פתאום, דווקא בשלושת החודשים האחרונים, שאהוד ברק התהפך ב-180 מעלות והחליט שדובר צה"ל אינו אוהב אלא אויב?
סימה קדמון:
אז מה קרה שנשברו כל הכלים, ומסביבתו של שר הביטחון הוטחה יריקה כזאת בפניו של דובר צה"ל?
בן כספית:
לתשובה יש שם אחד. יוני קורן, ראש המטה החדש של שר הביטחון.
סימה קדמון:
התשובה היא יוני קורן. ראש המטה של אהוד ברק.
שלא תחשבו שאני יושב במהלך סוף השבוע ומשווה טקסטים. זה עניין לגמרי מקרי. קראתי את שני הטקסטים אחד אחרי השני והרגשתי שאני קורא את אותו הטקסט שוב, ולא הבנתי למה. החלק המשעשע הוא שכספית וקדמון מתארים את בניהו כאיש מתוחכם, שיודע לפעול מאחורי הקלעים והנה הוא פה, נחשף כמי שמתדרך עיתונאים, כמי שמכתיב להם את הטקסט.
אני חוזר ועוסק בסוגיית הדמיון בין טקסטים בפעם השניה כיוון שהדמיון הזה הוא חלון הזדמנויות דרכו אפשר לראות איך מפעילים את בכירי העיתונאים שלנו, עד כמה הם נוחים להפעלה, עד כמה המידע שמגיע אלינו כ"פרשנות" בתוך "טור אישי", נשלט על ידי גורמים שבדרך כלל סמויים מהעין. בדרך כלל.
כתיבת תגובה