בימים האחרונים אני עוקב בעניין אחר דיון שהתפתח בכמה בלוגים סביב פוסט של שליו בן ארי, שהתפרסם בחורים ברשת. הפוסט מספק שורה של עצות לכותב בלוג שמי שיישם אותם יוכל לגרום לקוראים "לקרוא את הפוסט עד סופו… גם אם הנושא שלו לא מעניין אותם". מילא שהרעיון של הפוסט לגמרי מקיוואלי, העצות שניתנות בו מופרכות.
נו טוב, קורה. העניין הוא שלרויטל סלומון ולדובי קננסיגר (או קננגיסר – מה שאחותו מעדיפה) זה העלה את הסעיף ובשני פוסטים עצבניים הם הסבירו מה דפוק בפוסט הזה. יהונתן קלינגר השתמש בפוסט של בן ארי כדי לומר משהו רחב יותר על פרובלוגרים בכלל (ובין השאר, הזכיר גם אותי) ועל חורים ברשת בפרט.
צעד אחורה.
בשבועות האחרונים גלמור (הידוע בכינויו "גל מור") מבצע מהלך מסקרן למדי במסגרתו הוא מנסה להפוך את חורים ברשת לפלטפורמה מסחרית להפצת תוכן (זו לפחות ההתרשמות שלי). כחלק ממהלך זה הוא חתם על הסכם עם MSN ישראל במסגרתו פרסם טקסטים באתר MSN לקראת השקת חלונות 7 ומאוחר יותר טקסטים אלו (ואחרים) פורסמו גם בערוץ תוכן נפרד בחורים ברשת. בהמשך, גייס שני נותני חסות מסחריים לחורים ברשת אשר מין הסתם משלמים לבעל הבית תמורת הזכות לפרסם פוסטים שיווקיים באתר (משום מה, בחר גל שלא לקרוא לילד בשמו וכיבס את ההסכמים והחוזים האלו תחת שמות כמו "שת"פ תוכן" ו"תוכנית שותפים". לא ברור לי מה הטעם בכביסה המיותרת הזו).
הניסוי של גל מעניין אותי מכיוון שמזה תקופה ארוכה אני תוהה האם דבר מה השתנה באינטרנט הישראלי וכעת ניתן להתפרנס מכתיבה בבלוג, האם הגיע הרגע שהפרובלוגינג, שהפך כל כך פופולארי בארה"ב, יעשה עליה לישראל. יאמר לזכותו של גל שהוא לוקח את הניסוי עד הקצה ובודק האם הדבר אפשרי.
דווקא מכיוון שגל מבצע מהלך פורץ דרך, הוא נאלץ, כך אני מתרשם, לבצע פשרות שמשנות מהיסוד את מהות הבלוג שלו ומבלוג אישי הוא הופך למשהו אחר לגמרי הן מבחינה סגנונית והן מבחינה תכנית. מרגע שזה קורה, מרגע שבלוג הופך לפלטפורמה מסחרית לכל דבר, הוא נשפט על פי אמות מידה אחרות ובמידת הצורך, נחבט על פיהן. על עובדה זו בדיוק הצביעה רויטל בתגובה שלה אצל יהונתן.
השינוי שעובר חורים ברשת אינו (על פי רוב) לטעמי אבל הוא לא צריך להיות לטעמי; הוא צריך להיות לטעמם של הקוראים, ומוטב שאלו יהיו קוראים רבים. בעיניי הניסיון לנזוף בגל על כך שהוא ממסחר את הבלוג שלו, על כך שהוא בוגד באיזשהו אתוס בלוגרי דמיוני, הוא ניסיון עקר. אני לא חושב שבעולם הבלוגים יש "נכון" ו"לא נכון". בלוג יכול להיות דברים שונים לכותבים שונים ולקוראים שונים. בעוד שאני לחלוטין מזדהה עם הקריאה של רויטל "לכתוב" ולא "לייצר תוכן", אני לא רואה פסול בניסיון לייצר תוכן על מנת להתפרנס ממנו. השאלה היחידה היא לא האם זה "בסדר" אלא האם זה מצליח.
אם להשתמש בהשוואה של רויטל, מהרגע שאתה "מייצר" ולא "כותב", אתה עוזב את הזירה האמנותית-אישית ונכנס לזירה הכלכלית-קפיטליסטית. אתה צריך שלסחורה שלך יהיו קונים אחרת תישאר עם הרבה ממנה ותפשוט רגל. מכאן, שחובה עליך לספק דבר מה מעניין או מועיל בתוצרת שלך. זה בעיני המבחן היחיד של חורים ברשת ולצורך העניין של כל אתר תוכן מסחרי. הפוסט של בן ארי לא עומד בקריטריון הזה (הוא לא היה מעניין או מועיל או תרם משהו למשהו) אבל זו רק ההתחלה וזה היה רק פוסט אחד.
אני מציע להמתין בסבלנות ולקוות בשביל גל שיצליח. אחרי הכל, יש מקום בשביל כולם, בשביל אלו שכותבים כדי להנות ובשביל אלו שכותבים כדי להתפרנס. מי שלא אוהב את הסחורה שמציע גל, לא חייב לצרוך אותה.
כתיבת תגובה