לביטוי "פולנים" בישראל יש שני הקשרים בולטים. הראשון הוא סוג של קריאת גנאי (אבל חביבה) כלפי נודניקים כפייתיים שאומרים לך ללבוש סוודר כאשר הטמפרטורה יורדת מתחת ל-25 מעלות. השני רציני מעט יותר. יש הטוענים שבתקופת מלחמת העולם השניה הפולנים היו גרועים מהגרמנים. חלק גדול מהעם הפולני שיתף פעולה בשמחה יוצאת דופן עם מכונת ההשמדה הנאצית וחלק ממחנות ההשמדה הנוראיים ביותר (אושוויץ-בירקנאו, סוביבור, טרבלינקה ומיידנק) מוקמו על אדמת פולין.
לפני כמה דקות שמעתי ראיון שערך בגלי צה"ל בן כספית עם רונן זרצקי על מארק אדלמן, אחרון מנהיגי מרד גטו ורשה, שנפטר בגיל 90.
זרצקי, שפגש את אדלמן מספר פעמים בפולין (במסגרת הסרט שביים, "המורדים האחרונים") סיפר לכספית שהמעמד של אדלמן בפולין הוא משהו שאינו בר השוואה למעמד של מישהו בישראל. לדבריו לפני שלוש שנים הגיע להקרנת הסרט בפולין ואדלמן היה אמור להגיע כעבור יומיים לצפות בו. כאשר נחת בשדה התעופה קיבלה את פניו נערה בת 18 שנסעה איתו במונית. היא שאלה אותו כמה כרטיסים לשמור לזרצקי בעבור הכניסה לסרט וזה ענה לה "ארבעה" וציין שגם אדלמן יגיע לצפות בו.
לדבריו, הנערה החלה לבכות. כאשר שאל אותה מדוע ענתה שהיא מתרגשת ולא מאמינה שיצא לה לראות את אדלמן.
אני חושב על הפולנים המנוולים האלו שקראו על שמו של מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה, רחוב מרכזי בעיר. אני חושב על הנערה בת ה-18 הזו, שאינה יהודיה (כאילו שזה משנה), שמתחילה למרר בבכי מהמחשבה שתפגוש את אדלמן. ואז אני חושב עלינו, הישראלים, שמפקירים את ניצולי השואה, שנותנים להם למות בחרפת רעב, שבני הנוער שלנו בוכים רק כאשר המתמודד שלהם ב"כוכב נולד" מפסיד בקרב סמסים.
צודק זרצקי. אין בישראל אדם אחד שנהנה מהמעמד הזה. לא רופא, לא שוטר, לא חייל, לא מורה, לא פוליטיקאי, לא שחקן, לא ניצול שואה. האם ליבנו גס בגיבורים אמיתיים או שמא, בניגוד לפולין, אין בישראל אפילו אדם אחד הראוי לכבוד הזה?
כתיבת תגובה