"אני מזדקן".
כך פתחתי את הפוסט שעסק בעלייתה של הבת הבכורה שלי, מאיה, לכיתה א', בדיוק לפני ארבע שנים באחד הפוסטים הראשונים שנכתבו כאן (כן, אנחנו בסימן ארבע). ארבע שנים אחרי ואני מפקיד (מפקיר?) במערכת החינוך הישראלית בת שניה, נגה.
אני באמת מזדקן.
אתמול היינו בטקס קצר שערכו ילדי כיתה ב' לכבוד ילדי כיתה א'. הילדים, שרגע קודם עוד היו בגן, הלכו זוגות זוגות, התיישבו על ספסלים וצפו בילדי כיתה ב' שרים להם: "אלף אוהל, בית זה בית, גימל זה גמל גדול". מנהלת בית הספר אמרה "שמחה אני לברך אתכם" ותם הטקס.
לא הרבה השתנה במערכת החינוך הישראלית בארבע השנים האחרונות. אם כבר, היא רק הפכה אלימה יותר וצפופה יותר; בכיתה של נגה יהיו כמעט 40 תלמידים. מישהו באמת מצפה שמישהו ילמד משהו בתנאים האלו? אז ההורים התארגנו והם (כלומר אנחנו) מממנים מכספם עוזרת-מורה שתלווה את הכיתה רוב שעות היממה. תחי מדינת ישראל.
יש אנשים, שכאשר הם גדלים, מספרים ששנאו כל רגע בבית ספר שלהם. אני לא שנאתי כל רגע בבית ספר שלי ואני מאחל לנגה שלי שלא תצא ממערכת החינוך בעוד 12 שנים, תביט לאחור ותספר שהיא שנאה כל רגע במערכת החינוך. אני מאחל לה מורים טובים, איכפתיים, נלהבים, שירצו בטובתה ויעשו זאת בתנאים בלתי אפשריים. אני מאחל לה שתצא ממערכת החינוך בעוד 12 שנה ולא תאמר לעצמה: לא למדתי דבר.
כתיבת תגובה