אתמול הייתי באירוע קטן ונחמד של הסטארט-אפ קלטורה שעושה דברים מעניינים בשילוב שבין וידאו וקוד פתוח. אל האירוע הגיע דיוויד ברוזה, שבמסגרת שיתוף הפעולה איתם הכריז על תחרות בה גולשים מוזמנים לצלם את עצמם שרים את השיר "האישה שאיתי" ולאחר מכן להעלות את הקליפ לאתר.
לפני שהתחיל האירוע הספקתי להחליף איתו כמה מילים ולשמוע ממנו על היחס שלו לאינטרנט. לדברי ברוזה, אין היום אמן שלא מבין שהוא צריך להיות באינטרנט ("אין דרך אחרת", קבע) ובניגוד למה שלפעמים משתמע, אמנים אוהבים את האינטרנט. "מה שחשוב לאמנים הוא להגיע עם המוזיקה שלהם לקהל ובאמצעות הרשת הם יכולים לעשות את זה", אמר.
"ומה בקשר לכסף?" שאלתי אותו.
"שמע", הוא אמר לי "יותר מ-30% מההופעות שלי אני נותן בהתנדבות, כך שאתה מבין מה היחס שלי לכסף. זה לא שלא הייתי שמח אם יחד עם הרשת היתה גם מגיעה בוחטה של כסף, אבל מה שחשוב הוא שקהל נחשף למוזיקה שלי. חלק גדול ממנו לא הכיר אותי קודם ובסופו של דבר, כאשר אני מגיע להופעות בכל מיני מקומות בעולם, הקהל הזה מגיע אליהן כי הוא שמע אותי פעם ראשונה באינטרנט", הסביר לי.
לאחר מכן, הוא עלה על הדלפק ב"בנימין" שבנחלת בנימין, תפס את הגיטרה ושר שני שירים, רגע לפני שרץ להופעה שהיתה אתמול בקיסריה לציון עשור למותו של מאיר אריאל.
לראות את דיוויד ברוזה מנגן על גיטרה זה לראות מישהו שהשכינה נגעה בו כתף. אף פעם לא אתעייף מלראות אותו מנגן, גם אם זה רק שיר ילדים שגורם לי להתגעגע לחורף בתחילת אוגוסט.
כתיבת תגובה