בעקבות מעשה הטרור במרכז הומו-לסבי בתל-אביב בו נרצחו שני בני אדם ועשרה נפצעו, שלחה ענת פרי טקסט לקטגוריית כתב/ת אורח/ת. הגלוב שמח וגאה, פעם נוספת, לתת לה במה. הנה הטקטט לפניכם:
ביוני 2005, כשצעיר חרדי התפרץ למצעד הגאוה בירושלים ודקר שלושה מהצועדים, הבנתי שזה יכול לקרות גם בישראל: רצח. רצח מתוך שנאת הומוסקסואלים, כפי שקרה בהרבה מקומות בעולם. אבל עדיין קיויתי שזה לא יקרה, ושהאירוע ההוא יהיה החמור ביותר שנדע. הבוקר נפלו השמיים על ראשי. בשנה האחרונה נדמה היה שחלה רגיעה מסוימת בהתקפות על הקהילה ההומוסקסואלית, אבל זו היתה אשליה ומשאלת לב. כעת אני חושבת על כך שההסתה לא נפסקה לרגע.
שני ביטויים חמורים במיוחד שלה רק לאחרונה הם דברי ההסתה של משפחת בניזרי נגד הקהילה ההומוסקסואלית, בעקבות החלטת בית המשפט העליון לפני כחודש להחמיר בעונש המאסר שהוטל על הח"כ מש"ס והשר לשעבר שלמה בניזרי באשמת קבלת שוחד. אחיו של המורשע, הרב דוד בניזרי, הודיע לתקשורת שאחיו נענש משום ש"הפריע להומואים בבתי המשפט, בכנסת, במשטרה ובפרקליטות." שלמה בניזרי האשים בזמנו, בעקבות דברי הרב אונא בתלמוד, את ההומוסקסואלים בכך שהם אלה שגורמים לרעידות אדמה.
ביטוי חמור נוסף שהוא חלק מפעילות הסתה מתמשכת נגד הקהילה ההומוסקסואלית הגיע, שוב, מצד פורעי הימין הקיצוני איתמר בן-גביר וברוך מרזל וח"כ מיכאל בן-ארי, שמנסים שוב ושוב ליצור הקבלה בין מצעדי הגאוה לבין מסעי ההסתה, הביזוי והשיסוי שלהם בישובים ערבים כנגד אוכלוסיה ערבית. כמה פעמים בעבר פנו פורעים אלימים ומסוכנים אלה לבית המשפט העליון בניסיון למנוע את מצעדי הגאוה ובית המשפט העליון העניק להם זכות עמידה ואף נענה לכמה מפניותיהם.
בסרטו של רם לנדס "השופט" אומר השופט ברק: "אינני טייס, אך אני יודע מתי טייס התרשל, אינני רופא, אך אני יודע מתי רופא התרשל, זה המקצוע שלי." אינני יודעת אם שופטים יודעים לזהות רשלנות בתחומים שאינם מכירים, אך אני יודעת ששופטים חייבים לדעת לזהות את ההבדל בין שימוש ראוי בחופש הדיבור וההפגנה לבין הסתה ושיסוי שכל מטרתם היא לפגוע בכבוד האדם ולעודד אלימות.
כואב מאד שדוקא מערכת המשפט, שהקהילה הגאה חייבת לה הרבה מהישגיה, נתנה את ידה, גם אם שלא בכוונה, להקבלה שיצרו אנשים נתעבים בין פעילות לקידום זכויותיה של קבוצה מופלית לבין פעילות שכל מטרתה היא קידום ההפליה וההתנכלות למיעוטים. בית המשפט העליון עצמו קבע את אמת המידה של "סכנה ברורה ומוחשית" כרף שמצדיק מחסום לחופש הדיבור ההופך לחופש ההסתה, והרצח בתל-אביב צריך לעורר מחשבה מחדש: מסיתים נגד הקהילה ההומוסקסואלית אינם צריכים לתבוע אלא להיתבע ולהיענש. זו קריאה שצריכה לצאת היום אל רשויות החקיקה והמשפט.
אין די בדמעות התנין של מפלגת ש"ס שמגנה את הרצח כדי להגן על עצמה. צריכה לצאת קריאה מפורשת וברורה של תמיכה בפעילות גלויה של הקהילה ההומוסקסואלית, ולא רק מצד מפלגות מרצ וחד"ש, היחידות שהזדהו עד כה בגלוי עם פעילות הקהילה. בושה היא שמפלגות העבודה וקדימה שקיבלו את מרבית קולות השמאל בישראל אינן מאמצות תמיכה מפורשת בהומוסקסואלים, כפי שעושות מפלגות שמאליות וליברליות באירופה, ובמצעדי הגאוה אין להן זכר. והחשוב ביותר: הקהילה ההומוסקסואלית זקוקה לחומת הגנה חברתית.
אנו ההורים לבנים ובנות הומוסקסואלים ולסביות צריכים לצאת מהארון בעצמנו ולהתייצב בגלוי ובתקיפות מאחורי ילדינו. ישעיהו תדמור, קצין וג'נטלמן, מנהל בית הספר הריאלי לשעבר ואביו של הרקדן עדו תדמור השמיע קול צלול וברור למען הקהילה, וכמוהו הורים אחרים, אבל אין די בכך. הרצח הזה צריך להוציא לרחובות לא רק את בני הקהילה אלא מעגלים רחבים יותר של משפחה וקהילה. אנו חייבים להפגין קבל עם ועולם שלקהילה ההומוסקסואלית בישראל יש אבא ואמא, ולפיכך הקהילה הזו לא תהיה הפקר.
* לבלוג של ענת פרי לחצו כאן.
כתיבת תגובה