יצא לי אתמול לראות את "השופט", סרטו של רם לנדס חתנו של השופט אהרן ברק, אודות אהרן ברק.
אינני משפטן ואינני מסוגל (וגם לא ממש מעוניין) לנתח משפטית את החלטותיו השונות של ברק. מה שאני כן מסוגל לעשות הוא להתרשם מכנותו של ברק. ברק בעיני, מעבר להיותו אחד מהשופטים הגדולים בעולם, הוא פטריוט ישראלי, ניצול שואה שלמד שני לקחים מהאירועים שעבר כילד: חשיבות כבוד האדם ("כל אדם", הבהיר ברק) וחשיבותה של מדינת ישראל. בין שני הערכים האלו ניסה ברק לאזן במהלך שנותיו כשופט (הוא התמנה לשופט בית משפט העליון בגיל צעיר שזה לא להאמין – 42) ומאוחר יותר כנשיא בית המשפט העליון.
לא תמיד הוא הצליח. הוא לא סופרמן, הוא לא על-אדם. על חלק מהפסיקות שלו יש ביקורת, לעתים מוצדקת. אבל הטינה והלעג של בן דרור ימיני במאמר שפרסם ב"מעריב" והתגובות מלאות השנאה והטמטום שפורסמו למאמר הזה, גורמות לי להבין טוב יותר מדוע ברק כל כך חושש לשבריריות של הדמוקרטיה הישראלית.
כאשר ברק מסביר שהרוב אינו יכול לעשות מה שבראש שלו, גם אם הוא הרוב, אני נזכר "בחוקי המשילות" של ביבי, שניסו לנטרל את האופוזיציה מכל כליה, שהובילו לקרע בינו ובין יו"ר הכנסת ממפלגתו שלו, רובי רבלין, שהסביר שהממשלה לא יכולה לשנות את חוקי המשחק תוך כדי המשחק, שכן רוב הוא עניין זמני ואחרי שהממשלה הזו תלך, הדמוקרטיה צריכה להישאר. זהו אותו רבלין, שהסרט מזכיר לנו שהוא היה אחד הלוחמים הבוטים ביותר בברק בשל ניסיונו להגביל את הכנסת והממשלה בשעה שהם מחוקקים חוקים הפוגעים במיעוטים שונים. מעניין אם כעת הוא מבין טוב יותר את החשש של ברק.
אם צריך לבחור בין בית משפט עליון חזק, אפילו חזק מדי, לבית משפט עליון חלש, אני הולך על החזק. אם צריך לבחור בין בן דרור ימיני והאספסוף שמגיב למאמריו לאהרן ברק, אני בוחר בברק.
כתיבת תגובה